אוסידי דתי - חלק א
 
השורשים
למחשבות החודרניות ישנם שורשים עמוקים, שבהם נאחזו כל הענפים והעלים והפירות המסתעפים מהם. אופי העץ, והענפים והעלים והפירות שבו, ייבנו לפי מקום שהותינו. שם יתלבשו להם המחשבות המסתפחות לשורשים הקבועים, לפי אופיינו ומקום גדילתנו וצמיחתנו.
בנחלת הציבור הדתי יהיה ניתן להבחין כיצד יתבטאו הענפים והפירות המסתפחים לב' השורשים שהם הפחד מפני השיגעון והמוות, גם בדברים הקשורים בעיקר לחיי הדת שהם אמונים עליו, ומכוח זה יש למחשבות הפולשניות אפשרות להיאחז שם היטב. בפרט כשהסובלים מהמחשבות הפולשניות יתנו להם חותמת ואישור שאכן הם מוצדקות במחשבתם, ועל ידי זה הם יקנו לתת המודע שלהם תזה [אמונה] מעוותת בכל מה שקשור לענייני הדת וליראת השם, ולקיום תורתו ומצוותיו.
*לחזור בגלגול
עיקר אחיזת המחשבות הפולשניות במחשבת האדם הדתי תהיה על ידי רכישת נתונים שהוא רכש במשך השנים מתוך ספרי ושיחות מוסר שהוא קרא ושמע והם נגעו ללבו מאד. כגון שהוא קרא או שמע שמי שגוזל את חבירו ואינו משיב את הגזילה, עתיד לחזור לעולם הזה בגלגול נוסף, על מנת להשיב את הגזילה, ומיד הוא חש בליבו רגש חזק שהתעורר כנגד נתון הלכתי זה, כי הוא נזכר בכמה וכמה ספיקות של גזל מהעבר, ושהוא זלזל בספיקות אלה, ולא בחן אותם לעומקם, אם אכן ישנו גזל תחת ידו.
נמצא שהחשש מפני הגזילה, הוא ענף המתילד מהשורש. כלומר הפחד והחרדה עצמם אינם נובעים מהמחשבה עצמה של הגזל, אלא מההשלכות החמורות שלה, דהיינו מההשלכות של עכשיו, ולא של העתיד. כלומר מהפחד שמחשבה זו תטריד כל כך את מחשבתי עד שאצא משליטה, קרי שיגעון. נמצא שהמחשבה הזו היא רק סיבה לעורר את הפחד והחרדה, ולא במטרה לעורר את האדם להשיב את הגזילה בכדי שהוא לא ישוב בגילגול נוסף, כי זו דאגת העתיד הרחוק, והיא לא אמורה לעורר פחד וחרדה בעת הזו.
לכן בכל גזילה שהיא על צד הספק, והיא גורמת לאדם לאובססיה טורדנית אשר גורמת לו לפחד ולחרדה, אז האדם צריך לדעת בבירור גמור שעיקר הספק המתעורר בלבו פעם אחר פעם, זה לא מצד היצר הטוב שבו, אלא זה מצד היצר הרע שרוצה "לשגע את האדם" והוא מתלבש במצוות של התורה בכדי לבלבל את שכלו ודעתו של האדם. ועוד חשוב לדעת שאת הספק כמעט לא ניתן ליישב בברירות, כך שהאדם רק הולך ומסתבך מספק לספק מבלי להגיע לרגיעה אמיתית. ולא רק ספק זה, אלא כמעט כל ספק אי אפשר ליישב על נכון, לכן חשוב להתחיל ללמוד לחיות עם ספיקות גם כשהם גורמים לאיזו אי נוחות ושקט נפשי.
לצורך ההחלמה מאובססיה זו, האדם צריך לפעול בכל הפעולות הנזכרות בספר זה לאורכו, ובפרט בפעולות הנזכרות בפרק ד הנקרא "החשיפה", ולהתנהג ככה ממש גם בנידון זה. ובקצרה אזכיר את צורת החשיבה וההתנהגות החדשה שהאדם צריך להתחיל להתרגל אליה.
  1. לא לנסות במהלך היום לדכא את המחשבה האובססיבית הזו על ידי הסחת הדעת ממנה. אלא צריך לחשוב ממנה, ומהספק שהיא מעלה, ולא לענות לה דבר וחצי דבר, רק לסבול את המצוקה של הספק עד להתעמעמותו.
  2. לא לפעול בפעולות מנע התנהגותיות הבאים במטרה לסלק את המצוקה שהאדם חש בזמן האובססיה. כגון המנעות מנהיגה, או מנסיעה באוטובוס, או המנעות מעליה במעלית, או המנעות מיציאה לארועים, וכל כיוצא בזה.
  3. לא לנסות לדכא את התחושות שהאדם חש בזמן החרדה, כגון סחרחורת, או דפיקות לב מואצות, ונשימות תכופות על ידי פעולות הרגעה נשמתיות וכיוצא בזה, כי התחושות הללו יחלפו עם התעמעמות החרדה, וחשוב שהאדם יחוש אותם עד לסיומם, ולא שהוא ימגר אותם. גם כשאדם חש בגרון ופה יבש מחמת החרדה, חשוב לא לשתות מים בכדי לסלק את התחושה הלא נעימה הזו, כי לאחר התעמעמות החרדה הלחות שבגרון ובפה תשוב לתיקנה מאליה.
  4. צריך ליחד זמן מן היום, ובו לערוך תירגול מחשבתי, וכן תסריט מפותח. בתרגיל המחשבתי צריך לחשוב ולחשוב במשך מספר דקות על המחשבה האובססיבית, ולא להרגיע אותה בשום אופני הרגעה. דבר זה ניתן לעשותו על ידי הקלטה של המחשבה במשפט קצר שחוזר על עצמו מספר פעמים במשך זמן של חמש דקות לפחות, ואז לשמוע את ההקלטה הזו יום אחר יום עד שהיא הופכת להיות משעמעת. לדוגמא אפשר לומר בהקלטה "אתה גזלן", ולחזור על זה מספר דקות, ואז לשמוע את זה כל יום ויום. לאחר מכן יש לערוך תסריט מפותח שבו האדם יספר לעצמו את המחשבה שהוא חושש ממנה, ואת התסריט שהוא חושש ממנו, דהיינו את ההשלכות של הגזל, שהוא יחזור בגלגול של חתול או סוס, וכו'. וכך יש לשמוע את ההקלטה הזו במשך מספר דקות מידי יום ביומו עד להחלשות האובססיה באופן משמעותי, שבו האדם כבר לא מתרגש ומתבהל מהמחשבה האוססיבית, עד להעלמותה.
  5. כך יש להתנהג כאשר ישנה "מילה" מסוימת שהאדם חרד מלהפגש עימה, או לבטא אותה בפיו. אז הוא צריך להקליט את עצמו במשך חמש דקות כשהוא חוזר על המילה הזו שוב ושוב. ואז לשמוע את ההקלטה הזו יום אחר יום [כמובן חוץ מיום השבת] עד שמילה זו כבר אינה מעוררת בו שום פחד וחרדה.
  6. במהלך היום האדם צריך לזהות אצל עצמו כל מיני צורות התנהגותיות שהוא אימץ לעצמו והתרגל בהם במשך הזמן בכדי להפחית את רמת המצוקה והחרדה, ולהתחיל להתרגל יום אחר יום להפרד מאותם התנהגותיות שהם למעשה ריטואלים [טקסים] שבאים במטרה להפחית את החרדה, כאשר למעשה הם רק מחזקים אותה ומשרישים אותה יותר ויותר. כגון כסיסת צפרניים, או נשיכת השפתיים, או תלישת עור מעל השפתיים, או תלישת שער הראש או הזקן, או שיר או ניגון שהאדם מתחיל לנגן ולזמר עכב המחשבות הטורדניות, או לשחק עם חפץ מסוים ביד, וכל מיני צורות התנהגות כאלה ואחרות שלמעשה האדם אימץ לעצמו ולעיתים מבלי שימת לב, והתרגל אליהם והוא פועל אותם באופן אוטומטי לנוכח המחשבה האובססיבית.
 
*איזון המחשבה
לצורך היציאה מהאובססיה הטורדנית נדרש מהאדם להתחיל באיזון המחשבה המוחית, ולא כפי מה שהוא הורגל לתפוס אותה במחשבתו בצורה שגויה ולא מאוזנת ודרסטית, ולעיתים אף קטסטרופלית.
את האיזון למחשבה השגויה ניתן יהיה לעשות על ידי שהאדם יערוך לעצמו בכתב "הערכה שגויה". דהיינו שיגדיר את המחשבה האובססיבית במילה אחת או שתיים, ואז יכתוב מתחתיה את הערכה שלו כפי מה שהוא חושב לגביה, דהיינו את כל החששות וההשלכות שיש למחשבה הזו, אם הוא לא יתקן אותה, דהיינו אם הוא לא יפעל בפעולת ניטרול, שפירושה שהוא לא יסלק את הספק על ידי שהוא ישיב את הגזילה הספקנית, אלא יחיה עם הספק, ועם תחושת המצוקה והחרדה.
ולאחר שהאדם ערך את ההערכה השגויה הגם שהיא נראית ונדמית לו לעת עתה כאמיתית לחלוטין, מיד לאחר מכן עליו לשוב ולערוך הערכה עכשוית, ובהערכה זו עליו לשוב ולרשום את האובססיה שהוא הגדיר במילה אחת או שתיים, ואת ההערכה המחודשת, אלא שעתה עליו לחשוב מחשבות חדשות שבהם הוא חושב כמו אדם רציונאלי, כמו שהאדם הסביר חושב, או שעל כל פנים לשוב ולהעריך את הערכה השגויה הודאית, כהערכה של "אולי". אולי גזלתי, אולי אענש, אולי אשוב בגלגול, אולי אני בכלל לא אשם בכל המחשבות הללו, ובכל הספק גזילות, כי זו רק אובססיה טורדנית שאינה קשורה למצבי הרוחני.
האם תחושת המצוקה תחלוף גם אם לא אפעל בשום פעולת ניטרול מחשבתית או התנהגותית? בודאי! ולא רק שהיא תחלוף, אלא האדם יתחיל להרגיש שהוא בעצם הגזים עם ההערכות השגויות שלו, והוא יתחיל לשוב לאיזון מחשבתי והערכתי שונה ממה שהוא הרגיל את המוח שלו להגיב למחשבה זו בצורה שגויה.
כשאדם פועל תמיד בפעולות ניטרול מחשבתיות או התנהגותיות, אז לעולם הוא לא יוכל להפגש עם תחושת הרוגע שמופיעה מאליה גם ללא פעולות הניטרול. ולא די בזה, אלא עוד שהוא רק הולך ומשריש את החרדה בקרבו, עד להתעצמות החרדה במשך הזמן, דבר שרק מעמיק את האובססיה באדם, וגורם לה להמשיך ולהתפשט בשאר דוגמאות נוספות שגם שם הם יחרידו את האדם עד לפעולת הניטרול שאינה מועילה אלא רק לפי שעה, ולאחר זמן קצר האובססיה עלולה לחזור שוב וביתר שאת.
אולם על ידי שהאדם ימנע מפעולות הניטרול למרות הרגשות הלא נעימות והמצוקה הגדולה, אז לאחר התעמעמות המצוקה והרגשות והתחושות המתלוות לחרדה, האדם יוכל להרגיש משוחרר וחופשי מאותה אובססיה עד להעלמותה לאחר מספר של תירגולים כאלה. וגם אם היא תשוב בעתיד, מכל מקום האדם רכש כבר מיומנות לדעת כיצד עליו להתנהג במצב כזה בכדי לא להסתבך שוב באובססיה, ויתכן מאד שרמת המצוקה והחרדה כבר לא יהיו כפי מה שהיו בעבר, כי האדם כבר שינה מאד את צורת חשיבתו והתנהגותו.
לאחר מספר מקרים שיארעו עמך בעתיד, ותתנהג באמיצות לב האמורה כאן. אתה תראה שהמחשבות הללו כבר לא יפריעו את מחשבתך, ולא ישובו לעלות. כי אתה שידרת להם שדבר זה לא מעניין אותך כלל ועיקר, וזה כבר לא מפחיד אותך, ושאתה כבר לא מתרגש מהעתיד לבא.
הסיבה לדבר זה היא, משום שכל התעתוע כאן הינו מצד כח המדמה שבאדם, ושאי אפשר כמעט ליישבו ולפשוט את הספק. וכל מטרת הדמיון [היצר הרע] המעלה את הספק הזה במחשבתו של האדם, היא בכדי להפריע את מנוחת ושלות האדם, ולהפיל אותו לעצבות ולדיכאון, ולא במטרה שישיב את הספק גזילה אשר גזל.
ואם תשאל, ומה יהיה אם אכן גזלתי? ולכשאפטר מהעולם הזה, ואלך לעולם הבא, אז יענישו אותי שם, ויחזירו אותי לעולם הזה שוב פעם בגילגול, והרי זהו בדיוק הדבר המדאיג אותי כבר כמה זמן, ומחריד אותי ואינו נותן מנוחה לנפשי.
מתן תשובה לשאלה זו הינו, שאתה צריך להרגיל את עצמך לחשוב שלא מעניין אותי שום דבר! ואפילו לא איכפת לי מה יהיה ואיך יהיה! האדם צריך להיות חזק בדעתו זו. כלומר, להסכים במחשבתו שאפילו אם הוא יפטר מהעולם הזה מבלי להשיב את הספק גזילות, עם כל זה לא איכפת לו כלום, וזה לא מעניין אותו בגרוש.
 
*מלחמת היצר
כמובן שחלילה לנו מלערער על עצם המצוות הקדושות, שהאדם אמור להתנהג על פיהם לפי ציווי הבורא בתורתו הקדושה. אלא כונתנו בזה לשחרר את האדם מהספיקות ומההשלכות המאיימות על חייו [לפי שיקול מחשבתי שגוי], ולקיים אורח חיים דתי נכון מתוך מחשבה בריאה, ומתוך יראת ה' טהורה, שגורמת לאהבת השם, ולא לתחושת כאוס ומיאוס מקיום התורה ומצוותיה.
הרב פ. הינו ראש מתיבתא ירא שמים בתכלית, ובעל מידות תרומיות, הנמנה על מקיימי התורה ומצוותיה ודקדוקיה בשלימות. אם נפנה אליו ונשאל אותו האם הוא חש איזה צער או סבל או טירחא בקיום המצוות ודקדוקיהן?
בתשובה לשאלתנו, ניתקל בתמיה גדולה אצלו, והוא ישיב לנו - כי דרך התורה ומצוותיה, ודקדוקיה מדברי תורה ודברי סופרים נעימים לו מאד, והוא חש בהם ברוגע ושלוה, ואף בשלימות נפשית.
כאשר יעלה במחשבתו של הרב פ. שמא הוא נכשל בספק גזל, הוא ישתדל לא לעשות מזה עסק גדול, מפני שהוא יודע שאין אנו מלאכי השרת אלא בני אדם, לכן מחשבה כזו יכולה לתפוס את דעתו לכל היותר למשך מספר שניות בודדות, ולאחר מכן הוא ישכח מזה. וכי בגלל זה הרב פ. כבר לא צדיק, ולא נחשב לעובד השם. וכי מפני זה הוא יחוש בספיקות וספקי ספיקות, וכן על חזרתו בגלגול לעולם הזה בתור איכר פשוט, בודאי שלא.
באורח חייו הבריא של הרב פ. הוא יכפה את יצרו כבר מקטנותו שלא להגיע לשום גזילה ודאית, כגון להשתמש בחפצים שאינם שייכים לו ללא נטילת רשות, עד שזה יהפוך ברבות הימים לטבעו ממש. אם הרב פ. יזכר לפתע, שבקטנותו הוא כן נכשל והשתמש במגבת של חברו לאחר נטילת ידים מבלי ליטול רשות, הוא לא יכנס מזה לבלבול מחשבתי מתיש ומיגע, אלא הוא יסלק את זה ממחשבתו, וימשיך באורח חיים בריא.
אולם בד בבד כשניפגש עם עלם או עלמה מהשורה, שגם הם שואפים לאותה יראת שמים טהורה, ולאותם מידות נעלות של ראש הישיבה, ולמעשה כבר מינקותם הם חשו ברצון עז להגיע למרומי הפיסגה ולשאוף לשלימות. ולימים הם אכן החלו במאמצים נפשיים מרובים הגדולים מכוחותיהם הרוחניים, לעלות ולטפס במעלות העולות בית א-ל. ובד בבד הם חשו בתענוגות רוחניים דמיוניים האופפים אותם, וזה רק הלך וחיזק אצלם את התזה, שהתנהגותם עושה נחת רוח גדול לבורא עולם.
אולם ברבות הימים החל לחול אצלם מפנה משמעותי שהתחיל באופן דק, אבל עדיין לא נרגש אצלם שהוא מתחבולות היצר. לפתע הם החלו לחוש שהמצוות מייסרות אותם, ודיקדוקי סופרים הופכים להיות להם לטורח ולסבל, עד שברבות הימים הם מצאו את עצמם ככלואים בתוך מסע קסמים המתחולל בעולמם הפרטי. והם הסבירו לעצמם את התופעה "כמלחמת היצר", ושעליהם להיאבק עימו ולהילחם בו "עד הסוף". הם חשבו במחשבתם שזו בודאי הדרך העולה בית א-ל, ובדרך זו צעדו כל הגדולים עם כל הסבל הכרוך בדבר.
אולם כשהסבל הפך להיות בלתי נסבל, והם חשו מופסדים ומנוצחים פעם אחר פעם למרות עקשנותם המופלגת. לפתע דרך התורה והמצוות שהיו להם כל כך נעימים, הפכו להיות להם כאויבים המפרים את שלוות נפשם ואת הרוגע שהם היו אמורים לחוש על ידי קיום התורה והמצוות.
המירור והתיסכול מילא את ישותם, הם החלו לחוש רגשי אשמה כלפי עצמם, ולהתלונן לפני בורא עולם. למה הוא הניח להם ליפול ברשת? למה הוא לא עזר להם אז? ולמה הוא לא עוזר להם עתה?
מכורח זה הם חשו לעיתים שהם מפנים את כעסם ומירורם כלפי בורא עולם, ולעיתים חלפו במחשבתם מחשבות זרות ואסורות המנוגדות לעיקרי הדת על בורא עולם יחד עם כל ההשלכות העונשיות, וזה גרם להם לפחד ולחלחלה, עד שזו הפכה להיות אובססיה המצטרפת לאובססיה שהם נתונים בה כבר זמן ארוך.
עתה ננסה למצוא את החילוק בין הנפש הבריאה של ראש הישיבה, לבין הנפש החלושה של התלמיד שניסה להתנוסס ולעלות במעלות לא לו.
לראש הישיבה יש נפש חזקה, נפש בריאה, נפש שיכולה לממש את השאיפות שלה בצורה נכונה ובצורה שכלית, ובלא מעורבות של רגשות שליליים ושגויים. הוא יוכל במחשבת בזק לחוש מתי הוא הולך בדרך לא נכונה וליישר את נתיבו. ככה הוא הלך והתעלה מחיל אל חיל. את המחשבות השוליות הוא העיף לצידי הדרך, את המחשבות הבריאות הוא אימץ לליבו. למעשה כך חלה והתחוללה לה כל הצלחתו.
לעלם הצעיר ישנם גם שאיפות נפלאות. אולם ישנו שינוי בינו לבין ראש הישיבה. שנפשו של הבחור אינה איתנה וחזקה ויציבה, ולמעשה הוא ניסה לממש את כל שאיפותיו על נפש חלשה ורגשנית, ועל נפש שלא ציפו ממנה בשמים לכל אלו השאיפות המדומות וההתאמצויות של כחי ועוצם ידי. ואם בכל אופן הוא חש ברצון עז להצלחה רוחנית מסוימת כגון בלימוד התורה או בתיקון המידות והתאוות, היה מוטל עליו לעסוק ולהשיג דבר זה בהדרגה מעט מעט, ולהתייעץ במורה רוחני שיורה לו את הדרך לפי כוחותיו האמיתיים.
נכון שבתחילה האדם חש בהצלחה מסחררת, ובתוספת הנעימות שאפפה אותו, אולם בהמשך הדרך נפשו כשלה בדקדוקי עניות, וכבר לא יכלה לשאת את המעמסה הכבדה, לכן החלו להתהוות סדקים בנפשו, ואליהם חברו המחשבות הפולשניות. כי הוא בנה לעצמו יראת שמים מעוותת, ולא נכונה וישרה. היראת שמים שלו פנתה לאפיקים שונים ורחוקים מרצון הבורא יתברך, ועל זה אמר החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה, "טוב מעט ביראת ה', מאוצר רב ומהומה בו". [משלי טו טז].
בשביל לממש את השאיפות ולהצליח בהם, מתחילה יש לרפאות את הנפש ולחזקה, ולאחר מכן להתחיל ליישם את השאיפות מתוך עליה מדודה ושקולה היטב על ידי כוחות השכל, ולא על ידי כוחות הרגש המוטעים והמודרכים על ידי הדמיון הכוזב.
לאחר שהנפש תחלים, תתגלה אצל האדם מדרגתו האמיתית, וייעודו הנכון בעולם. ולא את מה שהוא הגה ברעיוניו כשנפשו היתה חלושה וכושלת. לפתע הוא יחליט "להסתפק במועט", ולהצליח רק במעט. אדם כזה ברבות הימים והשנים יהפוך להיות כמו ראש הישיבה, כי העשיר הרוחני הגדול והאמיתי הוא רק מי שמסתפק במועט. "וקובץ על יד ירבה" [משלי יג יא].
ישנם בנות חיל שגם החליטו להיות נשות חיל, ולעלות במעלות הרמות. הם חשו תמיד שנפשם שואפת לשלימות, ושאסור להם לחטוא בשום פנים ואופן. לכן אם תעלה במחשבתם מחשבה זרה שאינה כרצון הבורא עולם, הם יחושו "טמאות" ומורחקות ממחנה שכינה, וזה ירסק להם פעם אחר פעם את כל מה שהם "בנו" עד כה. מצב זה יכניס אותם לתיסכול נורא, עד שהם יאבדו את שמחת החיים, וישקעו במרה שחורה ובעצבות ח"ו.
האם לזה נקרא עבודת השם? הלא זו בדיוק עבודת היצר! ועל זה יצא חרון אף השם באמרו "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה". אומר מרן החפץ חיים זצוק"ל, על מי דיברה התורה? התורה דיברה בדיוק על מי שנמנה על מקיימי התורה והמצוות. ושעל זה יצא חרון אף ה' בצ"ח קללות האמורות בפרשת כי תבא, על אשר התפללת בלא שמחה. שמרת שבת מתוך עצבות, הנחת תפילין בדכדוך, עזרת לזולת מתוך עצלות וכבדות שהם תולדות העצבות, וכו'.
 
*אין שלימות
האדם צריך להבין ולהאמין כבר בתחילת דרכו, שאי אפשר לו לצאת ידי חובה בצורה שלימה בקיום כל מצוה ומצוה. אין מציאות שהוא לא יחטא לעולם, אדרבה המציאות שלו לחטוא יותר קרובה ומציאותית מאשר לא לחטוא.
זה בדיוק בא להורות לי האוסידי, שאני לא כל יכול. יש רק אחד שהוא כל יכול, הוא השלם והוא הכל. והוא ציוה עלי "להתחיל ולהשתדל" לקיים את תורתו המסועפת במצוותיה ובדקדוקיה, ולהפסיק לחיות את ימיי בשאיפה מתמדת ובלתי פוסקת לשלימות, ובפרט לא מתוך עשיה של כחי ועוצם ידי בכדי להגיע לשלימות בכל דבר ודבר.
כי הנה לא די שהמלאכה לכשעצמה היא גדולה, ודורשת שנים של לימוד מדוקדק, ושינון הלימוד, ותירגול מעשי, וכן בתיקון המידות והתאוות הרעות בכדי לקיים באמת את רצון השם יתברך בתורתו ובמצוותיו. בצירוף לזה נתן הקב"ה באדם יצר המנגד לרצונו יתברך בתכלית, אשר כל מאויו הם להדיח את האדם מרצון ה' בתחבולות שונות ומשונות למכביר, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. וכן בשיתוף הגוף החומרי והגשמי, ובתוספת הנפש הבהמית השוכנת בתוכו המתאוה לכל מה שאתה חש לו תאוה, כל אלו חברו יחדיו על הנשמה שבאדם לעכבו ולמונעו מהרצון הזה, ומההצלחה שהוא חפץ בה, בכדי לזכות להגיע לתיקונו המיוחל.
לכאורה מה הם הסיכויים שהאדם אכן יוכל לנצח את המלחמה הזאת דבר יום ביומו ובשלימות, ולא לחטוא ולא לפספס ולא לדייק במצוות הבורא וחוקיו כל ימי חייו עלי אדמות. הלא רוב ככל הסיכויים הם, שהאדם ימשך אחר הדברים המוחשיים והנרגשים אצלו ביותר, כגון התאוות והמידות הרעות, שבתחילתן הם נעימות לאדם החומרי והגשמי יותר מקיום התורה והמצוות המנוגדים לטבעיו ומידותיו. ובצירוף כל החבורה הנמנית לעיל, שעומדת עליו ומעכבת אותו בעיכובים ובמניעות מבוקר ועד ליל, במשך עשרות בשנים.
אמנם הבא להטהר מסייעין בידו להתגבר על חשקיו החומריים ועל מידותיו הרעים, ולהתחיל להלחם מלחמתה של תורה, ולהיות נמנה גם הוא על תואר הצדיק או הצדיקה. אולם לצורך תואר נכסף זה, יצטרך האדם לעבור אלפי אלפים של נסיונות וכשלונות ודאיים, ועליות רוחניות קטנות, ומורדות חדות אף עד לתהום, ולא להשבר, אלא לקום בכל פעם מחדש ולהמשיך הלאה, ואף פעמים לשוב ולהתחיל הכל מהתחלה.
 
*הנפילות בונות את העליות
אין לאדם להשבר ברוחו מהנפילות והכשלונות הרוחניות שעוברות עליו, כי זה בא מתוך כוונה עליונה של הבורא ב"ה, לגלות לאדם שהוא מתנהג בצורה של גאוה והתנשאות, ומקבל את הנפילות בצורה של עצבות תיסכול ויאוש, וזהו הזיהוי והסימן שהוא עדיין לא ראוי ליכנס בשערי הקדושה המצויינים.
אולם כשהוא יגיע למדרגה שבה הוא יבין שהנפילות עצמם בונות לו את כל העליות, כי הם מעוררות אצלו את הרצון העז להצליח בעבודת ה' [ובמלחמה עם האוסידי, שהוא חלק מעבודת ה' בכילוי הרע והזוהמה מהאדם], ולא להכשל עוד. ובעיקר הם באות לעורר את האדם לעבודת התפילה, כי רצון בלי תפילה אינו משנה את האדם בשינוי מהותי, ואם הוא יפעל בכחי ועוצם ידי לממש את רצונו, אז הוא יזכה לשינוי קוסמטי בלבד, שיכניס בלבו גאוה שהנה הוא מנצח את היצר העשוי מאש, אף על פי שאני רק בשר ודם. אולם אם האדם יפעל ברצונותיו לגלותם על ידי התפילה, אז היא תשנה אותו בשינוי מהותי, והוא יתמלא באמונה ובענוה, לדעת שה' פעל כל זאת במעשה, ואני לא פעלתי במאום, כי עם כח פי, היינו כח התפילה, כי אין כחם של ישראל אלא בפיהם "בלבד". כי לא בכח יגבר איש [שמואל א פ"ב] כי אם ברוחי אמר ה' צבאות [זכריה פ"ד ו]. "רוחי" תרמוז לרוח היוצאת מפיו של האדם, שהיא רוח ה'. רק בכח זו הרוח היוצאת מפיו של האדם בתפילה, יש בכחו לנצח את כל המלחמות המתרגשות עליו יומם וליל.
חכמינו ז"ל אמרו, "איזהו גיבור, זה הכובש את יצרו". לא אמרו "זה המבטל את יצרו". הם התכוונו לרמוז לאדם, שיידע שיש בו יצר הרע, ותפקיד האדם הוא רק לכובשו תחתיו כפי כוחותיו המתגלים בו לעת עתה, ולא לחשוב שבידו לבטלו ולמגרו, כי הוא מאש ואתה בשר ודם, "ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". וה' עוזר רק למי שפונה אליו בבקשת עזרה, על ידי ריבוי תפילה על פני ימים ושבועות, חודשים ואף שנים.
דברים אלו נכתבו בתור הקדמה, ומתוך מטרה להעניק לאדם קצת שכל נכון והבנה ישרה בעבודת השם האמיתית. עתה ניגש בס"ד לעסוק במלאכה המתבקשת מן הסובלים ממחשבות טורדניות קלות וקשות כאחד, ולמצוא את דרכי ההתמודדות המובילות לפתרונן של המחשבות הטורדניות לפי שיעור ומידה, והכל רק בסיעתא דשמיא, כי בלי הסיעתא דשמיא, אי אפשר לזכות לצאת מהאוסידי אפילו כחוט השערה, ולא יועילו לאדם שום עצות ותחבולות שיעשה. ואם האדם יאמין באמונה שלימה בסיעתא דשמיא, וירבה ויפציר בתפילה יום יום, אזי הוא יוכל לזכות לרפואה שלימה מהאוסידי, על ידי הכל יכול ברוך הוא וברוך שמו.
ועיקר התפילה לא תהיה על הרצון שלו להרפא מהמחשבות הטורדניות, אלא על האמונה שהוא רוצה להאמין שכל מה שעובר עליו, זה בהשגחה פרטית, והכל זה רק לטובתו. אם לכפרת עוונותיו, כי אין יסורים בלא עוון. ואם בכדי לעוררו לתשובה, דהיינו לוידוי ולתפילה יומיומית. ושיזכה לקבל את אלו היסורים באהבה, שככה ה' רוצה שיעבור עליו, ושהכל זה רק לטובתו. ושבודאי יש עומק ושכל נפלא בכל אלו היסורים שעוברים עליו. ויתפלל שהקב"ה יאיר את עיניו מה רצונו ממנו באלו היסורים, כלומר מה עליו לתקן.
וככל שיעמיק האדם באלו היסורים, יראה שעיקר ביאתם היא, בכדי לתקן באדם את מידת הגאוה, ואת מידת הכעס, ואת הכפירה והאפיקורסות שבלב האדם. שהוא לא משייך את היסורים להשגחה פרטית של הבורא עולם, אלא אל יד המקרה, ועליו נאמר, "אם תלכו עימי בקרי, אלך עמכם בחמת קרי". אם תחשבו כי מקרה הוא זה, ולא יד ה' בדבר, אזי היסורים רק יתגברו בצורה ודרך של מקרה. כלומר, שיהיה קשה מאד לראות את יד ה' בדבר לגודל ההסתרה.
אולם ככל שהאדם יתפלל על הרצון שלו לזכות לאמונה בהשגחה פרטית, וישייך את כל מה שעובר עליו אליו יתברך. ויתחזק באמונתו זו, וישיב אל הלב את הידיעה הזו, אזי לבו פחות יכעס, ועולם הרגשות שלו פחות יקבל את הדברים בצורה נסערת, אלא יותר בדרך של רוגע ושלוה, ובבטחון ואמונה שככה ה' רוצה, והכל זה רק לטובתו.
ומשם ואילך ילמד בספרים הקדושים על גנות מידת הגאוה, ועל מעלת מידת הענוה, ויתפלל להשי"ת דבר יום ביומו על פני ימים שבועות חודשים ואף שנים, שיזכה שהשי"ת יבטל ממנו את מידת הגאוה, ויזכה אותו למידת הענוה, קרי שפלות וסבלנות, לקבל את כל מאורעותיו בסבלנות ובשפלות, ושלא יכעס ושלא יקפיד על מה שעובר עליו, אלא יקבל הכל בנועם ובנחת ובאהבה, ואף בשמחה.
כי למעשה עיקר האוסידי נשען ורוכב על אלו המידות הקלוקלות, ושם עיקר אחיזתו. אולם ככל שיזכה האדם לביטול אלו המידות הרעות ממנו, כך יזכה יותר ויותר לרפואה שלימה.
נמצא שעיקר האוסידי בא במטרה לתקן באדם את אלו המידות הרעות, וכל זמן שהאדם לא מתעורר לתקן את המידות הרעות הללו על ידי לימוד ותפילה, אלא מזניח את עצמו, אזי היסורים הללו הם אלו שעורכים לו את זה התיקון הצורב והכואב, על ידי הבזיונות שהם מעבירים עליו השכם והערב, בכדי לשדד ממנו את אלו המידות הרעות. אולם על ידי שהאדם מתעורר לערוך תיקון על ידי לימוד ותפילה, על ידי זה מידת הדין מתמתקת מעליו, כי הוא עוסק עתה בתשובה אמיתית, וכבר אין צורך ביסורים, ולכן יסורים בדלים הימנו לפי שיעור ומידה.
אולם היסורים לא יהיו נבדלים ממנו ביום אחד, כי עדיין צריכים הם לעמוד על המשמר, שהאדם לא ישוב לבחינת שינה, דהיינו שישוב להזניח את תיקון המידות הרעות הללו, יחד עם כל תולדותיהם, שהם העצלות והכבדות, השנאה והאכזריות, הקנאה, והתחרות, ועוד שאר תולדות.
ולכן עדיין היסורים יתהלכו עמו בכדי לעוררו שוב ושוב אל תיקון אלו המידות הרעות, וככל שהאדם יתמיד בדרך התשובה הזו, ואכן יתחיל לקבל שינוי מהותי באלו המידות הרעות על ידי הלימוד והתפילה בלבד, שהם אלו שיערכו בו את התיקון המתבקש ממנו, כך היסורים יתחילו להבדל ממנו, עד לרפואתו השלימה.
נמנה עתה כמה וכמה דוגמאות אשר סובלים מהם בעלי המחשבות האובססיביות, אשר למעשה הם קשורים באופן ישיר ועקיף לדקדוקי המצוות או המצוות עצמם, ובעזרת ה' יתברך נציע פיתרונות, אשר יחזירו אותם לשביל הזהב, דהיינו לשביל הממוצע.
כגון בנטילת ידים בהידור ובדקדוק, ובחזור ושנו כמה וכמה
פעמים. ובבדיקת חציצות בצפרנים, ובעור הידיים חזור ושנו. ובחשש מפני נדרים ושבועות, ומנהגים טובים שנתפסו כנדר. וכן לבדוק את כשרות התפילין בפרשיות, ובצורת ריבועי הבתים והרצועות, ושחרותן. ובהגיית תיבות התפילה וקריאת שמע, בצורה מדוקדקת היטב ללא שגיאות. ומחשבות נאצה כלפי בורא עולם וכלפי רבנים. ובניקיון אובססיבי לאחר ההתפנות בבית הכסא, במטרה לעמוד לתפילה מתוך נקיות. ובפגם העיניים והברית קודש. ואצל הנשים יפלו ספיקות נוספים, כגון ספק בטהרה, ובחשש מפני חציצות שקדמו לטבילה.
*נטילת ידים בהידור ובדקדוק
נטילת ידים היא מצוה שתקנו לנו חז"ל בבוקר בקומינו משנתינו, ג' פעמים לסירוגין בכדי לסלק את הטומאה הנאחזת בשעת השינה. וכן נטילת ידים לאחר היציאה מבית הכסא, ונטילת ידים לסעודה לצורך אכילת פת או פירות וירקות הטבולים במשקה.
בכדי לצאת ידי חובת מצוה זו כראוי, ישנו חיוב הלכתי שבידיים וכן מתחת לצפרנים, אסור להמצא דבר הדבוק שחוצץ בפני המים הבאים על הידיים, אחרת נטילה זו אינה מועילה, וגוררת בעקבותיה ברכה לבטלה.
יש המדקדקים במצוות שאכן משתדלים לקיים מצוה זו כפי מה שמתבקש בגדר ההלכתי, ובודקים את ידיהם באופן כללי קודם הנטילה, וזה לא יגרום להם לספיקות בלב, האם הם בדקו כראוי או לא? הם פשוט ניגשים לנטילת הידיים, ועושים אותה ותכף ניגשים לסעודה.
לעומתם ישנם כאלה שאינם מקיימים מצוה זו בהידור ובדקדוק, אלא כמצות אנשים מלומדה, פשוט נוטלים את ידיהם לסעודה, ולאחר מכן אף שהם יבחינו בחציצות שעל ידיהם, זה לא יגרום להם לשנות את התנהגותם, כי אין להם שאיפה להגיע לשלימות המצוות, ובשמחה וטוב לבב.
אולם הסובלים מאובססיה של ספיקות ובדיקות חוזרות ונישנות, בדרך כלל הם אנשים יראי שמים המשתדלים בכל מאודם לקיים את ההלכה על כל דקדוקיה, עם כל מיני חומרות על חומרות. הם אף השתדלו בתחילה לקיים מצוה זו מתוך שמחה, אולם כשהתחילה האובססיה להתפרץ אצלם, הם התחילו לאבד את שמחת המצוה, ויתר על כן שמצוה זו הפכה אצלם לסבל ולטורח רב.
ספק נוסף אשר עולה בליבם הוא, שמא הם לא גררו את הלכלוך מתחת לצפרניים כראוי, ושמא עדיין נשארה שם איזו טיפת לכלוך, והיא עדיין חוצצת בנטילה. לכן הם ישובו מתוך כפייתיות, וינקו את הצפרנים שוב ושוב, עד שהם יהיו בטוחים היטב בליבם שאכן סולק כל חשש של חציצה המעכבת בנטילת ידים.
התנהגות מנטרלת זו נגררת לעיתים גם לנטילת ידים שאחר בית הכסא, מפני שהם חוששים שמא הם לא סילקו את כל הטומאות מן הידיים, לכן עליהם לחזור וליטול את הידיים חזור ושנו, והדבר חוזר גם בנטילת הידיים של הבוקר.
בתקופה מסויימת נצטרך להציע להם בשביל דרכי רפואתם "לזלזל בנטילת ידים", ולחוש את המחשבות המאשימות והרגשות השליליות המופיעות לנוכח המחשבות המחרידות והתסמינים המתעוררים אצלם, כגון תחושת טומאה על הידיים, הגורמת לתחושה לא נעימה. ולצורך החלמתם יצטרך להם להעצים את התחושה הנוראה הזו, עד להיעלמותה, ולשוב לדרך הממוצעת.
לכן אנו נציע להם שלא ימהרו לגזוז את הצפרנים במשך שבועיים לפחות, אלא רק בערב שבת אחת לשבועיים. ובמהלך השבועיים הללו עליהם להמנע מלבדוק אם יש חציצה תחת הצפרנים, ואם ארע מקרה שהם נתקלו בלכלוך שתחת הצפרניים, עליהם להמנע מלנקות את הלכלוך, אלא צריך להסתכל על הצפרנים במשך כחצי דקה עד דקה, לראות את הלכלוך ולחוש את המחשבות החולפות והמטרידות, ואת המצוקה הנפשית, ואז להמשיך קדימה.
למשל אם קלטת שיש חציצה בצפרנים, והמחשבה אומרת לך שזה נגד ההלכה, ואתה מברך ברכה לבטלה, אז תאמר לעצמך, אני חושש שיש לי חציצה תחת הצפרנים, וזה לכאורה מנוגד להלכה, ואף על פי כן אני לא אסיר אותה. אני חושש שיש כאן ברכה לבטלה, וזה מאד מפחיד, ובכל זאת אני לא אסיר את זה. כך יש לשתף פעולה עם כל מחשבה ומחשבה, ולהעצים אותה. ולא לפתור אותה על צד השלילה והרגיעה. כגון, שזה לא חוצץ, כי זה שיעור מועט שדרך בני אדם לא להקפיד עליו.
למעשה צורת חשיבה זו, היא ההיפך ממה שחשבת עד כה. כי בדרך כלל כשהיתה מופיעה במחשבתך מחשבה שגרמה לך לספק מסוים, תמיד השתדלת לערוך טקס מרגיע, ולתרץ את המחשבה על צד השלילה, אולם שוב עלה במחשבתך ספק נוסף שסתר לך את התירוץ שתירצת מקודם, כגון "אולי אני מהמיעוט של בני האדם שכן מקפידים אפילו על דבר מועט, ויש דעה בהלכה שבמצב כזה זה כן חוצץ, למרות שרוב בני אדם אינם מקפידים על זה". ולכן מיהרת לסלק את הלכלוך המועט בכדי לפתור את הספק, ולא להשאר תקוע עמו. למעשה התנהגות זו רק סיבכה אותך יותר ויותר, וגרמה לך לעייפות הנפש, ולתיסכול ולמירור ודיכאון.
אולם כיום כשתנהג בדרך זו, אתה תראה שהמחשבות הטורדניות ילכו ויפחתו, כי אתה נפגש איתם פנים מול פנים, ומעצים אותם יותר ויותר, ולא מחפש רגיעות. והראיה לדבר, שאתה נשאר תקוע עם הספק, ולא איכפת לך שיש חציצה תחת הצפרניים, ושאתה אפילו מברך ברכה לבטלה.
כבר בתחילה אפשר יהיה לחוש בשינוי רגשי נפלא, כיון שאתה נפגש עתה עם המחשבה ואינך בורח ממנה, ממילא אתה כבר לא נכנס ללחץ נפשי, ולתיסכול הנובע מבריחה מתמשכת ללא תוצאות.
למעשה יש לנהוג כך עם כל המחשבות הטורדניות ככל שיהיו, ועל כל פרטיהן. כלומר, לחשוב עם כל מחשבה ומחשבה, ועם כל איום ואיום מחשבתי, ולעמוד באומץ ולהעצים אותו יותר ויותר על ידי שתצדיק אותו.
לצורך היציאה מהאובססיה הזו של נטילת ידיים מרובה, או בדיקת חציצות מרובה, צריך לתרגל ג' תרגילים יום יומיים, על משך זמן של עשר דקות כל אחד. כאשר בתרגיל הראשון שנקרא "המחשבה", בזמן הזה האדם צריך לשבת מספר דקות ולחשוב על המחשבה האובססיבית כפייתית שגורמת לו ליטול את ידיו שוב ושוב, או לבדוק את החציצות שעל ידיו. בזמן הזה יש לחשוב רק על המחשבה עצמה, אפשר להקליט אותה בפעם הראשונה במשך מספר דקות, ולחזור על מילה או שתיים מרוכזת ותמציתית שבה בעצם טמונה כל האובססיה. כגון "חציצה בצפרניים" או "הידיים טמאות", ומשם ואילך להקשיב מידי יום להקלטה עד לסיומה, ולהיות מרוכז בשמיעה, אפילו מומלץ לעצום את העיניים ולהקשיב רק להקלטה.
לאחר מכן צריך לערוך תסריט שבו האדם צריך לספר לעצמו בכתב. א. מה האובססיה [נטילת ידיים, חציצה בצפרניים, טומאה]. ב. מה החשש שלו מפני אותה אובססיה, דהיינו ממה הוא חושש שיקרה אם הוא לא יטול את ידיו, או לא יסלק את החציצה. ובזה צריך לחשוב ולחשוב היטב, כי החשש פה הוא למעשה שרשרת של מחשבות שתלויות אחת בשניה עד לעונש שהאדם חושש ממנו.
את התסריט המשוכתב הזה יש להקליט, ולשמוע מתחילתו עד לסיומו, ולרשום בסוף התסריט מה היתה רמת הרגשות [פחד חרדה] בסולם מספרי מ-0 עד 100. מה היתה רמת התחושות בסולם המספרי [סחרחורת, פה וגרון יבש, דופק לב, האצת הנשימה וכדו' שאר תחושות הגוף שמתעוררות כתסמינים של החרדה]. ולחזור על הסולם המספרי הזה מידי יום ביומו לראות את השינוי המספרי שקורה מיום ליום או משבוע לשבוע. ואז יש לשמוע את התסריט מידי יום במשך עשר דקות.
ג. לאחר מכן האדם צריך לפנות אל "המעשה", דהיינו לנטילת ידיים במשך עשר דקות ברציפות. ומשם ואילך להפסיק עם הנטילת ידיים האובססיבית עד למחר בתירגול הנוסף. וכך יש להתנהג במשך זמן מסוים עד שחשים שכל העסק הזה נעשה משעמם [מחשבה, תסריט, תחושה, רגש, מעשה], הוי אומר שהאדם נפטר מהאובססיה הזו, ועליו לפנות לאובססיה נוספת שמטרידה אותו ולתרגל אותה כך ממש, עד שהפחד והחרדה כבר יתעמעמו במשך הזמן גם משאר האובססיות, ולא ישאר לאדם להתעסק כי עם רמת חרדה קטנה, עד להחלמה השלימה בעה"י.
הבדיקות החוזרות ונישנות, מכונות בשם "דקדוקי עניות". משום שכל מקיימי המצוות בצורה הלכתית כראוי, אינם מדקדקים בדקדוקי עניות, ואינם מחזרים אחר כל פירור של לכלוך הנמצא על ידיהם, ומתחת לצפרניהם. הם עושים את ההשתדלות ההלכתית, ותו לא. יש מהם שאפילו את ההשתדלות ההלכתית אינם עושים, כי הם לא רוצים לדקדק במצוות. למה? כי הם לא רוצים להיות יראי שמים בתכלית, ולא מחפשים את השלימות בעצמם. אז מה איכפת לך להיות חלק מהם, לפחות עד שתחלים מבעיתך החמורה שמצערת אותך נורא, ושגרמה לך על ידי עצת היצר הצורר, לתעב את המצוות. ואם לא לתעב, לפחות לא לאהוב את המצוות [לא לאהוב זה נקרא לשנוא. דוגמא לדבר, "ויאהב יעקב את רחל מלאה, וירא ה' כי שנואה לאה"]. ובנבכי ליבך אתה לעיתים חושב, אולי היה כדאי לי שלא להיות נמני על מקיימי התורה והמצוות, אם אני כל כך סובל מחמתם.
לאחר יציאה מבית הכסא, אין ליטול את הידיים בכלי שלש פעמים לסירוגין, אלא יש להסתפק ברחיצת הידיים במים מתוך רישול, ולנגב את הידיים ולא להסתכל עליהם, ולהמשיך קדימה לתוך מהלך היום עם כל הספיקות והחששות ותחושת הטומאה האחוזה בהם. בבוקר כשנעורים מהשינה, יש ליטול את הידיים כפי המובא בהלכה ג' פעמים בנטילה לסירוגין, מבלי לבדוק מקודם את הידיים והצפרניים כלל ועיקר, ומבלי לבדוק האם המים הגיעו לכל מקום ומקום בידיים ובין האצבעות, ותכף אחר הנטילה "הפזיזה והמזולזלת", יש לברך על נטילת ידים ולנגבם, וזהו זה.
צריכים לזכור שהמכנה המשותף והמקשר בין כל סובלי האובססיה הנקראת בשם o.c.d, הוא חוסר הודאות והספיקות המטרידות, אלא שזה "מתלבש" אצל כל שכבה בצורה שונה מחברתה, אולם המשותף לכולם, הוא חוסר הודאות וחוסר הידיעה הברורה לגבי העתיד.
לצורך הבהרה חשובה יש לדעת שאי אפשר לאמת בצורה ברורה שום ספק, כי גם אמונה היא דבר שאפשר להטיל בו ספק חלילה. וכן צריך לצאת מתוך הנחה ברורה ששום אדם עלי אדמות אינו יכול לפשוט לך שום ספק על הצד הודאי והברור, והיחיד שיכול לפשוט לך את הספק זה רק הבורא עולם, והוא לא יפשוט לך את הספק, כי הוא רוצה שתלמד לחיות עם ספיקות, מבלי לנסות להגיע עימהם לוודאות. דהיינו שתלמד להיות אמיץ לנוכח הפחד מפני הספק, וללמוד לחיות עם ספיקות.
*חיזוק הביטחון
בשביל לחזק את הביטחון העצמי, צריכים להתחיל לחיות בצורה שבה אנו לא נותנים למחשבות הטורדניות מענה ותשובה השוללת את הספק, אלא אדרבא טוב ומומלץ לעיתים אף להצדיק את הספק לצד החיוב, ולומר בפה מלא שכן יש כאן חציצה, ואני מברך ברכה לבטלה, ויענישו אותי על כך בשמיים בעונשים כבדים, וישלחו אותי לגיהנם בגלל זה. ככה יש לשוב ולומר בכל פעם שעולה הספק בלבו של האדם, ומנסה להטרידו, מיד יש לשוב ולומר: ודאי יש חציצה בידיי ותחת צפרניי, אבל זה לא מעניין אותי, ולא איכפת לי שאני מברך ברכה לבטלה, וצפוי לעונשים חמורים בעולם הזה ובעולם הבא.
כך יש לפתור לעיתים את כל הספיקות על צד החיוב, ולאמת ולהצדיק אותם בלי שום חסכון במילים, כגון: "זה לא ספק גזילה, זה ודאי גזילה, ואני גזלן ואני לא רוצה להחזיר את הגזילה, ואני יחזור בגלגול של סוס וכו'.
על ידי צורת חשיבה ואמירה מילולית זו, בעצם האדם מחזק אצל עצמו את האומץ והבטחון, כי הוא לומד ומתרגל לעצמו שהוא יכול להתמודד עם כל מה שעלול לקרות.
על פי רוב אדם הסובל מאובססיה של נטילת ידים מופרזת, אז הוא מתחיל לפתח לעצמו נסיגה מלהסתכל על ידיו, בכדי שלא ימצא בהם "חס ושלום שום חציצה", כי אם הוא יראה איזו נקודת לכלוך, זה מאד יטריד את מנוחתו ושלוותו, עד שהוא יכנע למחשבה הכפייתית, וזה שוב יגרום לו לתחושה של בזיון והשפלה, למה הוא התנהג כמו שהוא לא רוצה באמת להתנהג, וזה לכאורה מעיד שאין לו שליטה על מעשיו, קרי שהוא הולך ויוצא מדעתו ומשתגע, וזה מחריד אותו למאד. לכן הוא מתחיל לסגל לעצמו עצה ופתרון, שלא להסתכל על ידיו [פעולת מנע]. למעשה עצה זו רק גורמת לו לחוסר מנוחה ושלוה מעתה. ובפרט אם הוא קלט איזה לכלוך, זה יציק ויטריד אותו, ואף יחריד אותו, עד שהוא יכנע ויסתכל [פעולה כפייתית בכדי להשיג רגיעה], ואז הוא עלול להכנע ולנקות את הלכלוך בכדי להשיג רגיעה מוחלטת לעת עתה [פעולת ניטרול]. אולם כל צורת ההתנהגות הזו רק גורמת לאדם לתיסכול וייאוש חלילה. אולם אם האדם לא היה מתנהג בצורה זו של פעולת מנע וניטרול, אזי המצוקה ממילא היתה חולפת כעבור זמן, והאדם היה נחשף למצב חדש שבו הוא היה רואה שהמפלצת המפחידה אינה נוראה כל כך. ובדרך התנהגות חדשה זו הוא יהיה הולך ומחלים במהרה מהאובססיה הטורדנית הזו בעה"י.
*הערכת יתר, הערכה נכונה.
 
הערכת יתר פירושה, כיצד אני מעריך את עצמי ביראת שמים. הערכה נכונה פירושה, כיצד למעשה באמת אני ביראת שמים. זה הדבר שגורם לאדם להתנהג בצורה אובססיבית, דהיינו הדרישה העצמית לשלימות כפי ההערכת היתר, היא זו שלמעשה מילכדה את האדם באובססיה. אם האדם היה מזין את מחשבתו במשך השנים בהערכה נכונה, אז המון מהחשיבות השגויות לא היו נקלטות במחשבתו, ולא היו משפיעות על הלך חשיבתו הנכונה והבריאה. אולם לאחר שהאדם הזין כבר את מחשבתו בהמון הערכות שגויות, לכן המוח באופן אוטמטי ומהיר ביותר מעריך כל מצב לפי הערכות השגויות שהוא מוזן בהם משכבר הימים.
כיצד ניתן לשנות את הערכת היתר והערכה השגויה, בהערכה שונה ונכונה? על ידי שהאדם יישב עם עצמו מספר רגעים בכל יום ויעריך את עצמו, דהיינו את מה שהוא חושב את עצמו, ויעלה את ההערכות הללו על הכתב, ולאחר מכן לשוב ולערוך הערכה נכונה, דהיינו כיצד באמת הערכה שלי כלפי עצמי צריכה להיות.
דוגמא לדבר: בהערכה ראשונה האדם העריך את עצמו כאדם ירא שמים השואף לשלימות, וכאדם אחראי ביותר למעשיו ולמחשבותיו מפני התוצאות העלולות לקרות אם הוא לא יהיה כזה אחראי למחשבותיו ולמעשיו. וכן הוא העריך את עצמו שהוא בעל דרגה רוחנית גבוהה, ושיש לו נשמה גדולה, והוא שונה מהרבה אחרים. כלומר שהוא אדם יחודי במינו, והוא מוכשר וכו'. וכעת בהערכה השניה האדם צריך לכתוב במחברת, שהוא אדם שאינו ירא שמים כל כך שהרי הוא עובר על עבירות מסוימות, ומברך ברכות בזלזול וכו'. וזה לא נורא לא להיות ירא שמים גדול ונפלא כמו הרבנים והצדיקים הגדולים, ושאני חשבתי שאני עומד במדרגתם, ונדרש מהשמים להתנהג תכף ומיד כפי מה שהם השיגו במשך כל ימי חייהם. ולאחר מכן לרשום את רמת האחריות האמיתית הנדרשת ממני, ולא המוגזמת כפי מה שנהגתי בה עד כה. האם באמת אני חייב להיות אחראי ושולט על מחשבותיי שעולות במחשבתי בניגוד לרצוני, או שמותר לי להניח להם לשלוט במחשבתי, ולא שאני אשלוט בהם. וכן האם אני מחוייב לאחריות מלאה על התנהגותי ומעשיי, ולשמור מכל משמר על שפיותי, ולא לאבד קמצוץ משפיותי חלילה. או שלמעשה אין באפשרותי באמת לנבאות את העתיד, ואם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, וחבל על כל ההתאמצויות המוגזמות שלי, כי כל אלו לא יועילו נגד גזירת עליון אם ירצה חלילה, מה שלמעשה הכל תלוי רק בגזירת עליון ובהשגחתו המופלאה על כל בריותיו [שאני בכללם]. לאחר מכן להעריך את מדרגתי ואת היחודיות שנתפסתי בה בשגיוני, ולהבין שיש הרבה אנשים שיותר חכמים ממני, ואני סתם הערכתי את עצמי בהערכות שוא, והילכתי בגדולות ובנפלאות ממני, וחשבתי את עצמי למיוחד שבחבורה, וזה מה שלמעשה מתח עלי את מידת הדין, וגרם לי ליסורים הללו, בכדי שהוריד פרופיל וכמה שיותר מהר [ענוה].
את תירגול ההערכות הללו יש לעשות לא רק בנידון זה, אלא להשתמש בו להמון דברים שעוברים על האדם וגורמים לו לבהלה ולחרדת שווא, כי המוח שלו מעריך את הדברים בצורה שגויה ומוגזמת לפי מה שהאדם הזין את מוחו במשך השנים.
דוגמא לדבר: אם האדם דואג מאיזה דבר שעלול לקרות עמו, וזה גורם לו לפחד ולחרדה ולאובססיביות חוזרת מפני אותה הדאגה. אז במקום להתנהג בצורות של הרגעה והמנעות וניטרול, האדם צריך בסמוך לזה ממש, לשבת ולהעריך את המחשבה הדאגנית, דהיינו לרשום את המחשבה במילה או שתיים, ולאחר מכן לרשום מה הם המחשבות שחלפו עליו בזמן הטריגר, שמהם הוא למעשה נבהל ונחרד שוב ושוב. ולאחר מכן לשוב ולרשום הערכה נכונה שבה האדם חוזר ורושם את אותה המחשבה, והפעם הוא רושם מחשבות חדשות, שבהם הוא אמור לכתוב, שאולי דבר זה יקרה, ואולי דבר זה יהיה, וזה ממש לא בטוח. או לכתוב תסריט שונה מהתסריט הקודם, ובו לחשוב מחשבות טובות ושונות מהמחשבות הרעות שהיו בזמן הטריגר שהם למעשה המחשבות השגויות, שנראות כאמיתיות.
לדוגמא: פלוני ראה אותי הבוקר ולא אמר לי שלום, והפרצוף שלו היה קשוח, נראה לי שהוא שמע עלי איזה דבר מסוים לכן הוא התנהג ככה, ויש לזה השלכות מפחידות ומחרידות אותי. ולאחר מכן יש לרשום הערכה שונה, אולי פלוני לא שם לב שעברתי לפניו, וגם אם כן, אולי הוא לא שם לב שזה אני, ואולי הוא היה לחוץ למקום מסוים, ואולי הוא היה אחוז במחשבות אחרות ולכן הוא לא ראה אותי, ואולי הוא רב עם אשתו וכולו היה כעוס ולכן הוא לא התייחס אלי.
*דאגה מפני נדרים ושבועות
ישנם אנשים או נשים שנתפסו לאובססיה של ספיקות בקשר לנדרים או לשבועות או למנהגים טובים שהם עשו, ולא אמרו בלי נדר. דבר זה גרם להם לומר אחר כל משפט שני או שלישי "בלי נדר" [ניטרול], מפני שהם חוששים שמא הם הוציאו מפיהם איזו התחייבות שיש בה לשון נדר או שבועה. או שנהגו באיזה מנהג טוב ג' פעמים, ולא הקדימו לומר לפני כן, בלי נדר, וזה יטריד את מחשבתם בספיקות מה לעשות? ויש אנשים שיחושו במחשבות כפייתיות לנדור נדר או חרם ונידוי וכיוצ"ב, בפיהם או בלבבם [בכדי להשיג רגיעה].
אופן רפואתם הוא בדרך הנזכרת לעיל בענין הסובלים מספיקות בנטילת ידיים. מעתה עליהם "לזלזל" כביכול במצוה זו, דהיינו להפסיק מלשנן את התיבות "בלי נדר", וכשהם יחושו בספק הנופל בליבם שמא נדרתי או נשבעתי, אז לעיתים עליהם להעצים את המחשבה ולהצדיק אותה, ולומר: שאכן נדרתי או נשבעתי, וזה ממש מפחיד ומחריד, ואני אענש קשות, ואצא מהעולם הזה עם נדרים ושבועות ונדבות שלא התרתי אותם, ואענש קשות בגיהנם, ובשאר מיני עונשים קשים ומייסרים לאין שיעור וחקר. ומלאכי החבלה ילקו אותי בשוטים של ברזל מלובנים באש צורבת, וזה ממש מפחיד, ואף על פי כן, אני לא אלך להתיר את הנדר עד יומי האחרון עלי אדמות. אולם במרבית הפעמים מוטב שלא להתייחס למחשבה זו, ולהניח לה להטריד את האדם, והאדם פשוט שותק ושותק מבלי להפעיל שום פעולות מנע הרגעתיות או מחשבתיות, אלא להשאר תקוע עם מחשבת הספק, ולא לנטרל אותה בשום פנים ואופן, עד להשגת רגיעה שתגיע מאליה.
כך יש לנהוג עם המחשבות הללו אפילו עשרות ומאות פעמים. אפילו אם את/ה מרגישים צער גדול, ויסורי מצפון קשים, אל תכנעו בשום פנים ואופן לנסות ליישב את הספק, או לחשוב מחשבות של רגיעה מדומה, אלא אדרבא לעיתים מומלץ אפילו להעצים את החרדה, במה שתפשוט את הספק לצד החיוב שאכן יש כאן נדר על צד הודאי ולא על צד הספק, ואני גם לא מתכוין להתיר אותו, אלא להשאר תקוע איתו כל ימי חיי. ואז לחוש את כל הרגשות והתחושות המתלוות לאובססיה זו עד להחלשותה.
דבר נוסף שיש לעשות, הם התירגולים היומיומיים שנזכרו לעיל בחשש מפני הגזל והחציצה. גם כאן ממש יש להתנהג באותם התירגולים על פרק זמן מסוים, עד שחשים שמחשבה זו הופכת להיות משעמעת ואינה מעלה פחד וחרדה כאשר היא מופיעה.
  1. מחשבה. 2. מעשה.
מחשבה: לחשוב במשך מספר דקות על המחשבה הטורדנית שממנה אני נמנע כל היום מלחשוב, ושאני עסוק בהסחות הדעת ממנה. או שניתן לחילופין להקליט את עצמך אומר את המחשבה במילה או שתיים, כגון "נדרתי נדר", ולחזור על המילים הללו במשך מספר דקות, ואז לשוב בכל יום ולשמוע את המחשבה הזו מתוך ההקלטה ובריכוז, ולא להסיח את הדעת לדברים אחרים או לחשיבה על דברים אחרים במהלך התירגול.
מעשה: לנדור ולהשבע במשך חמש דקות בכל יום כל מיני נדרים ושבועות. ובשאר היום לא להשבע ולא לנדור שום נדר ושבועה במטרה להרגיע את הדחף להשבע, כי זה נקרא גול עצמי. כי זו פעולת הרגעה כפייתית בכדי להשיג רגיעה למצוקה שהאדם חש בה, ואת זה למעשה אנחנו רוצים למנוע, ולהעניק לאדם את התחושה והאמונה בעצמו שהוא בעל בחירה להתנהג כרצונו למרות הדחף הכפייתי להשיג רגיעה.
אפשרות נוספת היא להקליט פעם אחת את עצמך נודר ונשבע במשך חמש דקות, ואז לשוב ולשמוע את זה פעם ביום במשך עשר דקות כאשר אתה יושב לבד ומרוכז היטב בשמיעה של ההקלטה, ומבלי להתנהג אז בשום פעולות של הסחת הדעת או המנעות, או כל מיני פעולות הרגעה, אלא יש לחוש את חוסר הנעימות עד הסוף.
במהלך היום כשמופיעה לה שוב המחשבה האובססבית הזו, אז לא צריך להתבלבל, ולהתחיל לחפש את ההתחכמויות ואת הפתרונות שנהגת בהם עד כה. אלא אתה צריך להתחיל להתרגל לצורת ההתנהגות המופיעה בספר זה לאורכו. 1. לא לחפש פתרונות מחשבתיים תכף ומיד למחשבה הזו, כיצד לדכא ולהעלים אותה. 2. להניח למחשבה לשוטט ולהציק במחשבתי. 3. לא להסיח את הדעת לדברים אחרים "במטרה מכוונת" לשכוח ממנה. 4. לא להחליף את המחשבה במחשבות אחרות. 5. להניח לפחד לעלות ולעלות עד להתפוגגותו מאליו, וממילא גם הדחף ייעלם. 6. לא לחשוב על העתיד "מה יקרה אם..." אלא להתייחס אך ורק להווה, דהיינו למה שעובר עליך עתה, ברגע הנתון הזה. 7. להסכים שהחשש שלי עלול להתגשם, ואף על פי כן אני לא מתנהג בצורה של הרגעה. 8. לא להתנהג בצורה כפייתית להשבע או לנדור בכדי להפיג את הפחד, כי זה גול עצמי. 9. סבלנות וסבלנות עד להתפוגגות הפחד והדחף ושאר תחושות הגוף.
יש אנשים שהלכו להתיר את הנדר או את השבועה. אולם לאחר ההתרה כשהם שבו לביתם, שב ועלה לו ספק נוסף בליבם, שמא הנדר או השבועה לא הותרו, מכל מיני ספיקות חדשות העולות על ליבם, וככל שהם ינסו לתרץ את הספק, יעלה לו תחתיו ספק נוסף שיטריד את מנוחתם ושלותם.
גם בנידון זה ההצעה היא, במקום לנהל דיאלוג מתיש של התרת הספיקות, עליהם להצדיק בפיהם פעם אחת שאכן הנדר או השבועה לא הותרו כלל ועיקר, והם נשארו תקועים עם הנדר או השבועה, אבל אף על פי כן זה לא מעניין אותם מעתה, והם לא מתכוונים ללכת ולהתיר את הנדר או את השבועה, או לברר אצל החכם האם הנדר או השבועה הותרו. ותכף לסלק את מחשבתם מזה, עד להעלמותה של המחשבה הטורדנית בהמשך.
נכון שבתחילה הם יחושו בתחושה לא נעימה של לחץ נפשי וחרדתיות. אולם ככל שהם ימשיכו בדרך המוצעת פה לשוב ולהצדיק את חששם על דרך חיוב הודאי, ולא על דרך השלילה, כך מחשבה טורדנית זו תחלש, ותניח להם. ולמעשה הם יזכו לרכוש על ידי זה אומץ וגבורת הלב, שהנה הם כן יכולים "לחיות" עם הספק, ולחוש שלא משתגעים ולא מתים מזה.
במקרים שהאדם חש במחשבה כפייתית לנדור נדר או להשבע שבועה, וזה מטריד אותו שעות על גבי שעות, בתוספת של לחץ נפשי וחרדתיות, ותיסכול ועצבנות, וכעס עצור. אין לאדם להתנגד לזה במחשבתו בצורה נחרצת, ולומר לעצמו "שאני לא אתנהג כמו משוגע, ואני לא אנדור ויהי מה". מחשבה כזו, דהיינו התנגדות כזו תוליד באופן אוטומטי התנגדות חזקה ותקיפה של המחשבה הטורדנית המלווה בחרדה ובתחושות לא נעימות שעלולים להמשך מספר ימים.
צורת ההתנהגות צריכה להיות באופן כזה, שלא להתנגד למחשבה הטורדנית כלל ועיקר, ולא לנסות לסלקה מעליו. אלא פשוט לתפוס אותה תכף, ולחשוב ממנה, דהיינו ממהצעה שלה. וכך להמשיך ולחשוב עוד ועוד ממנה עד להחלשותה של האובססיה. ואם נכשלת מחמת הכפייתיות ונדרת או נשבעת בכדי להפיג את הכעס העצור בלבך. אל תיקח את זה ללב, כי הכשלונות הם חלק בלתי נבדל מההצלחה הגדולה שתקרה בעתיד. "שבע פעמים יפול צדיק וקם".
לאחר זמן מסוים עליך לאחוז במידת השתיקה הנזכרת בספרנו זה, ואשר יחדנו לה פרק שלם. עיין בפרק הנזכר היטב, ואחוז בעצה הנפלאה הזו כפי שהיא מפורטת שם, וזה יעזור לך מאד להמשך הדרך.
צריך לדעת כי אף על פי שמידת השתיקה היא נפלאה למאד, אולם היישום שלה בצורה מתמידה קשה מאד, בגלל שעולם הרגשות מפר אותה פעם אחר פעם. לכן צריך להיות עקשן גדול מאד ולא להרפות ממנה, גם אם חשים למעשה שלא מצליחים לאחוז בה היטב מפני שהיא מופרת פעם אחר פעם על ידי עולם הרגשות, מכל מקום אם האדם יהיה עקשן וישוב פעם אחר פעם לשתיקה, הוא יוכל להגיע להישג גדול ומרשים בענין השתיקה במשך הזמן.
בתוספת לזה צריך לדעת, שאף על פי שמידת השתיקה מופרת פעם אחר פעם, זה לא אומר שמה ששתקתי היה לחינם, אלא צריך לדעת שבכל פעם שהאדם זכה לשתוק ואפילו לזמן קצר ביותר, הוא יזכה להשיג דברים נפלאים ונשגבים על ידי זה. דהיינו שהוא יזכה לעלות בהמשך לעולם המחשבה [מודע], ולהשיג שם כל מיני עצות ותובנות נפלאות, שיעזרו לו מאד בדרך למיגור האובססיה הטורדנית.
דבר נוסף שזוכים על ידי מה שעולם הרגשות חוזר ומפר את השתיקה פעם אחר פעם. זה מה שהאדם זוכה על ידי זה לאימון אישי, לפתח את מידת הסבלנות שלו. וסבלנות פירושה ענוה, כי היפך מידת הסבלנות שהוא הקוצר רוח, פירושו גאוה. ועוד שהפרת השתיקה פעם אחר פעם בעצם מבזה את לבו של האדם ומכעיסה אותו, וזה למעשה זיהוי שמידת הגאוה שלו עדיין נוססת בו היטב. אולם ככל שהאדם יקבל באהבה את ההפרה של השתיקה או הכישלון שלו בפועל, וישוב לשתוק שוב ושוב, על ידי זה הוא יזכה למידת הענוה, שפירושה הארכת אף וסבלנות, ויהיה נעשה חביב מאד לפני הקדוש ברוך הוא שישתבח בו ויעניק לו מתנות גשמיות ורוחניות בעולם הזה כבר, ורב לו לעולם הבא לאין שיעור וחקר. זכור את דברי הגר"א ז"ל שכתב באיגרת: "כל רגע שהאדם חוסם את פיו, הרי זה זוכה לאור הגנוז שאין שום מלאך ובריה יכולים לשער". ע"כ. וכל שכן כשהאדם זוכה גם לידום בלבו, בבחינת "וידם אהרן".
*כעסים עצורים
לעיתים האדם חש בכעס עצור שרוצה לפרוץ החוצה, עכב הפנמה של לחצים ותיסכולים פנימיים, עד הוא חש בדחף פנימי לפעול אי זו פעולה כדי להביע את כעסו לחוץ "ולפרקו". וזה מחריד אותו להתנהג כך, כי זה יעניק לו אישור שהוא יוצא משליטה עצמית, שפירושו איבוד השפיות.
צריך לדעת שזה נובע כתוצאה מהדחקת המחשבות האובססיביות שוב ושוב. דהיינו חוסר הרצון לקבל את המצב הכפוי הזה, וגם מחוסר ההצלחה של האדם לנטרל את האובססיה.
אולם ככל שהאדם ירגיל את עצמו לקבל את המצב כפי מה שהוא, על ידי שישיב אל לבו שמצב זה אינו בשליטתו, וגם לא דורשים ממנו לשלוט במצב, דהיינו לנטרל את המחשבות האובססיביות או את התחושות והרגשות. וכל מה שנדרש ממנו זה לחוות את האובססיה על מחשבותיה ותחושותיה והרגשותיה פעם אחר פעם, ולסבול את הדחפים ואת החששות המחשבתיים עם כל עוצמתם, ולא לפעול בשום פעולות ניטרול ומניעה ובריחה, אלא לחוות את זה עד הסוף, למרות תחושת הסיכון שהאדם חושש שדבר זה עלול להתגשם אם הוא לא ישלוט באובססיה כפי מה שהוא שלט עד היום. וכאשר האדם יחווה את האובססיה מתחילתה ועד להתעמעמותה, אזי המוח יערוך רשימה חדשה, כי עתה הוא נפגש עם עוצמות פחד וחרדה גבוהות והוא ראה שכל החששות להתגשמות המחשבות לא היו אלא בדמיון בלבד, כי שום דבר למעשה לא קרה, למרות התחושה שחלפה על האדם בזמן החרדה שהנה עוד רגע אחד והוא מאבד את השפיות ומתנהג ממש כמו המחשבה, אולם לבסוף כאשר האובססיה התעמעמה, התברר שכל זה לא היה אלא פרי דמיון עשיר ומוגזם עד למאד. כלומר הערכה שגויה שהיתה רשומה עד כה במוח, ועתה מתחילה רשימה חדשה מאוזנת יותר. וככל שיחלפו הימים שבהם האדם יחשף שוב ושוב אל המחשבה הטורדנית ויחווה את כל התחושות וההרגשות והדחפים, ולא יפעל בשום פעולות מנע וניטרול, ככה המוח יערוך שוב ושוב רשימות חדשות לפי עוצמת הפחד שהתגלתה אז, ומן הסתם עוצמות הפחד והחרדה ילכו ויפחתו מיום לא יום, עד למצב שהמוח יערוך רשימה נכונה לחלוטין, שבה הוא לא מעורר את האדם כתמרור אזהרה מפני סכנה עלולה. כי המוח ראה שאין שום סכנה ממשית. ומאז ואילך המחשבה תשאר רק בגדר "מחשבה משעממת". ולמחשבה משעממת לא מעניקים יחס חם, ולכן היא לא חוזרת להיות אובססיבית, אלא רק פולשנית לזמן קצרצר ונעלמת עד למצב שבמשך הזמן המוח ישכח ממנה ויפסיק להתעסק עימה.
למעשה צורת החשיפה הנזכרת, אמורה להתבצע במהלך כל רגע ורגע מחיי היומיום. צריך לעבוד איתה בכל המצבים המשתנים במהלך היום, כי שם נבנה לו האוסידי, ולעיתים הוא נאחז בכל מיני דברים נוספים. כגון, בעבודה בבית ובלימודים. לכן צריך לעקור ולשרש אותו מכל נקודות אחיזתו, עד שלא יהיה לו אחיזה בשום דבר ובשום מקום.

*בדיקת כשרות התפילין והמזוזות וחוטי הציצית

אובססיה טורדנית נוספת העלולה להיאחז באדם הסובל מ o.c.d כפייתי דתי. שהוא חושש שמא התפילין שלו פסולות, והוא מברך ברכות לבטלה. אף על פי שהוא מרגיע את מחשבתו הטורדנית במה שהוא חושב לעצמו שהוא בדק את התפילין בחודש אלול שעבר, מכל מקום הוא עדיין יחוש במצוקה הנובעת שוב פעם מהספק העולה בלבו: "שמא הבודק לא שם לב בדקדוק על כשרותן, ואולי יש בהם איזה פסול?" לכן הוא יחוש בדחפים ובאיומים מחשבתיים, ובלחצים חרדתיים לשוב ולבדוק שוב פעם את התפילין, בכדי לסלק את הספק ואת החרדתיות.

וכן בכל פעם הוא ישוב לבדוק את כשרות רצועות התפילין ושחרותם, אולי נקלף קצת מהצבע השחור, וצריך למהר ולצבוע את מקום הקילוף. ולאחר שהוא יצבע את מקום הקילוף, יעלה ספק נוסף בליבו, שמא לא אמרתי בתחילה שאני צובע "לשם קדושת תפילין", ואז הוא יחזור ויקלוף את מה שהוא צבע, ויחזור ויצבע לשם קדושת תפילין. וכן על זה הדרך כל מיני טרדות הנובעות מספיקות חרדתיות העולות על ליבו שוב ושוב, "כי צריך להדר".

יש אדם שיעלה על מחשבתו ספק, שמא הטלית קטן או גדול שלו נפסל, אז הוא ימהר לספור את חוטי הציצית במטרה לסלק את החרדה המתעוררת לנוכח מחשבה זו. לאחר שהוא יסיים לבדוק את חוטי הציצית ויראה שהכל כשורה, שוב יעלה ספק במחשבתו, שמא לא ספרתי נכון? ואז הוא יחזור על פעולת ניטרול זו שוב ושוב, עד שהוא יהיה בטוח שהוא בודאי ספר כהוגן, ואז הוא יבא לידי רגיעה זמנית, עד להחלפת הטלית בשבוע הבא.

הדרך לטפל באובססיה זו, היא ממש כפי הדרך שהצענו לעיל. ובד בבד עליו להכריח את עצמו מכאן ואילך "לזלזל" בדקדוק מצוה זו, וללכת קצת לדרך קיצונית, עד שהוא ירחיק מעליו את החשיבה וההתנהגות הטורדנית הזו.

לכן צריך להפסיק לעת עתה לבדוק את כשרות הציצית בכל ערב שבת. וכן את בדיקת התפילין בכל שנה ושנה, אלא רק פעם בשבע שנים. ולא צריך לרשום את התאריך בפתק מוצנע בשביל "שלא אשכח" מתי יחלפו להם השבע שנים. אלא עליו לזלזל בדקדוק שלו לבדוק את זה בדיוק בעוד שבע שנים, וכן לא לחשב את הזמן. אלא ברבות השנים לשאול את עצמו בתמימות. נו, לפני כמה שנים בדקתי את התפילין, ואז הוא יגלה שכבר חלפו עשר שנים, ושום דבר רע לא קרה מחמת הזנחה מכוונת זו.

כך הוא בענין הטלית, צריך להפסיק לספור את חוטי הציצית, אלא רק להפריד את החוטים אחרי הכביסה פעם אחת ותו לא. אין לספור את מנין החוטים לאחר הכביסה, וגם לא בשום זמן אחר. וכן אם רואים איזה חוט שהחל להפרם מהשזירה שלו ונחלק לשתי חוטים, אין לקשור את ראש החוט בשביל שיראה כחוט אחד, אלא לעזוב את זה ככה ולא לקשור את זה, ולא לקבוע זמן מתי אני כן אקשור, אלא פשוט להזניח את זה ככה, ומצידי שישאר כך עד מאה ועשרים שנה.

כך יש להפסיק מלבדוק את כשרות הרצועות, ואת ריבוע הבתים. פשוט לוקחים את התפילין ומניחים אותם על היד והראש, ומתעסקים בתפילה בלבד. בפרק הזמן הראשון, אתה תחוש דחפים ורצונות לבדוק כפי שנהגת עד עתה, אבל עליך "להתגבר" ולא לבדוק בשום פנים ואופן, וכך הדחף ילך וייעלם עד לשיכחה מהעניין הזה.

*הגיית תיבות התפילה בצורה מדוקדקת

אצל הציבור הכלל עולמי שאינו נמנה על מקיימי התורה והמצוות, ישנה אובססיה לחזור ולקרוא מסמך שהם עורכים בכתב או במחשב, כגון מכתב חשוב וכיוצא בזה. הטקסיות תתבטא אצלם בחזרה על קריאת המכתב חזור ושנו, וכן בבדיקת התיבות שהם אכן כתובות כהוגן, מפני שהם חוששים שמא תתגלה טעות משובשת במכתב, והם יתפסו אצל הקורא כאנשים לא מוכשרים ואף נחותים. מחמת חוסר בטחון זה, הם נופלים לספיקות, לכן הם שבים וקוראים שוב ושוב, ומגיהים את המסמך היטב עד שהם מקבלים אישור מעצמם שאכן המכתב הינו ללא שום שגיאות וטעויות. למעשה החשש שלהם מתבטא בעיקר מפני הבושה שהם חשים מפני הקורא, מה הוא עלול לחשוב עליהם, וכיצד הם יתפסו במחשבתו.

אצל הציבור הדתי, דבר זה יאחז גם בקריאת תיבות התפילה בצורה מדוקדקת. עיקר החשש שלהם הוא מפני העונשים המתועדים לבא עליהם, בגלל שהם עיוותו את המשמעות של התיבות והאותיות והם צפויים לעונשים חמורים. לכן הם ישובו ויהגו שוב ושוב את התיבות בפיהם, ויכוונו לשמוע היטב באוזניהם אם הם אכן הגו את התיבות כהוגן.

גם לאדם זה אנו נציע שמכאן ואילך עליו לזלזל בדקדוק הגיית האותיות, ולקרוא מכאן ואילך את הגיית האותיות בלי שימת לב וריכוז. וגם כשהוא נתקל במקרה שהוא שיבש איזו תיבה "בודאי", עליו להמשיך קדימה ולנהוג בעוז ובגבורה, ולא לתקן בשום פנים את השגיאה.

כמובן שכמו בכל הדוגמאות הנזכרות לעיל, האדם יחוש תכף לזה במצוקה ובאיומים מצד המחשבות הפולשניות, הם יאיימו ויזהירו אותו שכדאי לו לתקן את השגיאה כאן ועכשיו, כי אחרת הם יטרידו אותו כל היום עד שהוא יתקן את השגיאה. וכיון שמנסיון העבר האדם חש במצוקה חרדתית, וכשהוא ניטרל את המחשבה על ידי ההתנהגות הכפייתית הוא חש ברוגע, לכן הוא ימהר להכנע למחשבה זו ולהתנהג בצורה הכפייתית, בכדי שלא תתעורר לה ההטרדה וההחרדה המתמשכת.

כאשר האדם יאזור "קצת אומץ", ויתחיל להתנהג לפי הדרך המומלצת בספר זה לאורכו, למרות עולם הרגשות הסוער בקרבו, ולמרות תחושת הלחץ הנפשית המתעוררת ומתלוה למחשבה הטורדנית, אזי הוא יוכל לחוש איך שהאובססיה הזו הולכת ודועכת, וזו בדיוק היציאה שלו מתוך הסבך שהוא נקלע אליו. וכמובן הוא יחוש איך שעולם הרגשות שלו הולך ומקבל איזון, וצורת חשיבתו השכלית הולכת ונהיית יותר ויותר בריאה, ולא לפי הלך חשיבה דמיוני כפי שהוא התנהל על פיו במהלך השנים האחרונות.

כמובן שגם כאן יש לאמץ את התירגולים שנזכרו לעיל, ולערוך אותם בזמן קבוע ביום, עד למצב שהאובססיה הזו הולכת ומתעמעת ונעלמת. א. מחשבה - לחשוב במשך מספר דקות על המחשבה והדחף הכפייתי. ב. מעשה - להתנהג בצורה זו במשך עשר דקות ביום להגות את התיבות בדקדוק ולחזור שוב ושוב על תיבה אחת מספר פעמים רב, ובשאר היום "לזלזל" בהגיית התיבות, ולהתפלל מתוך ריחוף מחשבתי על נושאים אחרים, עד להחלמה מהאובססיה הזו.

מצאתי מכתב נפלא מגדולי הדור שהורו להלכה ולמעשה בפסק ברור בנידון דידן, כיצד אמורים בעלי האובססיה הטורדנית שמעיבה על חייהם ועל חירותם להתנהג לעת עתה. והם הגר"ח קנייבסקי שיבדלחט"א, ומרן רבי יעקב קנייבסקי זיע"א בשם מרן החזון איש זצ"ל. וזו לשונו, "פטורים הם לגמרי מקריאת שמע ותפילה, ואין צריך לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כלל, עד שישובו הם לדרך נועם הרגילה ויוכלו לקיים מצוות ככל האדם, ואף אם הם שלמים בדעתם ובשכלם לגמרי ונבונים בכל ענייניהם" (חוברת "מאמר יראה טהורה", הוצאת המוסד לעידוד לימוד התורה עמ' 19). וכן אמר הגרא"מ שך זצ"ל, "דע לך שבכל ענייני הנערוון [עצבים רופפים], הכל מותר! עד אשר יתרגלו לקיים המצוות כדרך הארץ". וכן בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שם עמ' 20). ע"ש.

אוסידי דתי - חלק ב
קללות ונאצות
אדם שחש שיש לו מחשבה אובססיבית לקלל את בורא עולם, או את הצדיקים שנפטרו לבית עולמם, או את הוריו היקרים מכל, או את אחיו, וילדיו, או את אשתו, ובכדי לנטרל את המחשבה הכפייתית ולהשתחרר מתחושת המצוקה הוא נכנע ומתנהג כפי ההצעה הכפייתית ומקלל את בורא עולם במחשבתו, או את הצדיקים וכו'. עליו להתחיל להתרגל שלא לנטרל את המחשבה הכפייתית להתנהג כך, אלא להסכים למצוקה ולחרדה המתלוית למחשבה הכפייתית ולחוש אותם מתחילתם ועד להתעמעותם וממילא המחשבה הכפייתית והדחף להתנהג כך ילכו ויתפוגגו גם הם. כמובן שהמחשבה האובססיבית הזו לא תחלוף כעבור יום או יומיים וצריך כאן תירגול על פני ימים ולעיתים אף שבועות, אולם ככל שיחלפו הימים שבהם האדם התחיל להתרגל שלא לפעול בפעולת ניטרול למחשבה הכפייתית הזו, אזי הוא יראה שהמחשבה הזו כבר אינה מופיעה עם פחד וחרדה כפי העוצמה שהיא היתה מופיעה בעבר ולכן המחשבה הזו תחלוף כעבור זמן קצר יותר מבעבר.
גם כאן צריך לפעול בפעולות התירגול האמורות לעיל. א. מחשבה, דהיינו להחשף מספר דקות ביום למחשבה הכפייתית הזו, ולחוש אותה, ולהשתדל שלא לנטרל אותה על ידי פעולה כפייתית. את המחשבה הזו יש להגדיר במספר מילים בודדות כגון "לקלל את בורא עולם" או "לקלל את ההורים" וכיוצ""ב. ולחזור על תיבות אלו מספר דקות במשך מספר ימים או שבועות עד שחשים שמחשבה זו הופכת להיות משעמעת, וכשהיא מופיעה במהלך היום היא לא מעוררת פחד וחרדה ומצוקה כבעבר, וכן לא גורמת לאדם להתנהג בפעולת ניטרול, אלא הוא ממשיך בעיסוקיו ומחשבה זו ממילא נעלמת מבלי שהוא יפעל בפעולת ניטרול לסלק אותה מעליו, כגון על ידי התנהגות כפייתית וכנזכר לעיל. ב. לערוך תסריט שבו האדם יספר לעצמו את המחשבה הכפייתית ואת החששות שלו מפני אותה מחשבה, דהיינו מה ההשלכות שעתידים לקרות לאדם שחושב ככה, ומתנהג ככה. ויאריך לספר לעצמו מה הם העונשים המתועדים לבא עליו לפי הערכתו. ג. לאחר הערכה הזו יש לערוך הערכה שונה מזו שבה האדם יעריך עתה את המחשבות שלו בצורה קצת שונה, על דרך של "אולי" יענישו אותי, אולי אני אשם בכל זה, אולי ישלחו אותי לגיהנם, אולי יסקלו אותי באבנים, אולי בורא עולם כועס עלי שאני מתנהג ככה, ואולי לא! ואת הערכה הזו יש לקרוא מידי פעם בכדי להזין את המוח בהערכה חדשה על הדרך של האולי, ולא על הדרך של הודאי כפי מה שהוא היה מוזן עד כה.
במהלך שאר היום כשמופיעה מחשבה אובססיבית זו, אז האדם צריך להתחיל להתרגל להחשף אליה, דהיינו לא לדחוק אותה ולהסיח את הדעת במכוון לדבר אחר, אלא להניח לה להופיע במחשבתי, וכן לכל שאר המחשבות המאיימות שמתלוות אליה ולא לנהל עימהם שום דיאלוג, אלא להניח להם להתפוגג לבד במהלך הדקות הקרובות. והכי חשוב להסכים לסיכון שיש בחשיפה זו, דהיינו שאני מסכים שאם אני אחשף למחשבה ולא אסיח את דעתי ממנה במכוון, אז יתכן שאני אכשל ואתנהג שוב כפי ההצעה של המחשבה, ועם כל זה אני מסכים להחשף, כי גם ככה כשלא נחשפתי הרי נכשלתי פעם אחר פעם לגודל הפחד והחרדה שהכניעו אותי, אז עתה שאני אתנהג באומץ ואחשף למחשבה, יתכן שהפחד והחרדה לא יהיו מציקים כמו בעבר, ויהיה לי את האומץ להתאפק ולא להכנע למחשבה הכפייתית עד להתעמעמותה ממני.
דע, כי הבחירה ביד האדם באופן מוחלט לעשות כרצונו בלבד. וכל מה שהאדם נכנע עד עתה למחשבות הכפייתיות, זה מחמת הפחד והחרדה, וחיפוש הרגיעה העכשוי, ולכן הוא היטה את רצונו לבחור בדבר השלילי. אולם אם האדם יאמץ אל לבו ומחשבתו, שהבחירה היא בעצם בידו בצורה מוחלטת, ואין ביד שום כח לשנות את בחירתו זו, ויחזק את ליבו כארי, ולא ישגיח בפחד ובחרדה, הגם שיעבור עליו מה שיעבור לבנתיים, כלומר פחד וחרדה ולחץ וכעס איום ונורא שרוצה לפרוץ החוצה, ולהתנהג כמו משוגע ממש. ועם כל זה האדם יחזיק את עצמו שלא להתנהג כמו המחשבה הכפייתית, דהיינו לא לקלל הן במחשבה והן בפיו ממש. אזי הוא יזכה לסיעתא דשמיא אדירה שתצא אליו לסייעו ולהצילו מהנסיון הזה. וזה יתן לו את הכח לפעמים הבאות לעמוד איתן לנוכח המחשבות ולא להתרגש מהם כמו פעם. וגם זה יתן לו את הכח לעמוד כנגד הפחדים והחרדות באומץ ובגבורה. כלומר, שעדיין ליבו מפחד וחרד, וסערת רגשות מתחוללת לה בקרבו, ועם כל זה הוא עומד איתן, ולא חוזר לאחוריו כמו איזה פחדן מוג לב שבורח, אלא ניצב בקומה זקופה, עד להחלשות המחשבה והתרחקותה ממנו.
ישנה חשיבה מצפונית טעותית הנובעת באדם באופן טבעי, שכאילו מבקשים ממנו מן השמים לעמוד לנוכח המחשבה הזו, ולמנוע אותה "בכל כחו" מלעלות ולבא אל מחשבתו, ואם הוא יניח אותה לעלות ולבא אל מחשבתו והוא יכשל שוב, אזי הוא ייענש במלא חומרת הדין.
צריך לדעת שזו מחשבה כוזבת ושיקרית בתכלית. כי הבורא עולם יודע ומכיר היטב את כוחותיך הרוחניים כמה שהנם חלושים, ושאין לך את הכח והיכולת לנצח את המחשבה הטורדנית הזו ברגע או בשעה אחת, לגודל הפחד והאימה וסערת הרגשות המשתוללת בך, עד שאתה מאבד את כל צלילות הדעת שלך, ומתנהג בכפייתיות כפי המחשבה הטורדנית.
אולם בתוכך חבוי כח רוחני עצום שכן יכול לעמוד כנגד כל הקשיים והמניעות הבלתי אנושיים. והראיה לדבר, שאם האדם לא רוצה להתנהג בצורה כפייתית בדברים אחרים, אז הוא יעמוד בכל תוקף על המשמר ולא יסכים לעצמו להתנהג כך ויהי מה, והגם שיעבור עליו מה שיעבור. מה שאין כן כשהוא נזכר במחשבה הטורדנית הזו ובתוספת האיום שלה וההחרדה שהיא משדרת, פתאום הוא נכנע בקלות. מדוע? כי הוא לא רוצה לעמוד בתוקף גדול ובחוזק, ולכן הוא לא מגלה את כוחותיו הרוחניים הטמונים בו.
כל זה בא כרמז מהשמים להאיר לאדם, שיתחיל לנצל את כוחותיו הרוחניים, ולעמוד איתן כנגד כל מחשבה כזו ושכמותה, אולם לא בכח יגבר איש, כי אם בשתיקה ובדמימה, ואם בכל אופן הוא נכשל, אזי אין עליו שום תלונה בשמים, כי את המוטל עליו הוא השתדל ועשה. ונמצא שהוא היה אנוס גדול לדבר הזה, ולכן אין עליו שום תלונה.
למען האמת, אם האדם יאמץ אל לבו ומחשבתו את המחשבה הנכונה והאמיתית, שאין בכחו לעמוד בשום נסיון, וכל הצלחתו ועמידתו בנסיון תלויה רק בה' יתברך, כי אם אין ה' עוזרו אינו יכול לו. ותמיד יפנה רק אליו יתברך, ויבקש ממנו שיתן לו כח וגבורה לעמוד בנסיונות, וישקיע בזה זמן של חצי שעה ביום להתפלל על זה. אזי הוא יראה סיעתא דשמיא אדירה שיוצאת לקראתו, ומצליחה אותו לעמוד בנסיונות בצורה מעוררת השתאות והתפעלות. עד שהוא יחוש בחוש שכל הצלחתו ועמידתו האיתנה בנסיונות, אינה נזקפת לכחו כלל ועיקר, אלא לכחו של השי"ת בלבד, ומעתה הוא ימשיך לפנות רק אליו יתברך שיעזור לו לעמוד בנסיונות הקשים הללו, וכל כחו יושקע רק בזו התפילה, ולא בכחי ועוצם ידי לעסוק בכל מיני עצות ותחבולות, אלא רק בכח התפילה בלבד. אזי לא יארכו הימים שהוא יחוש בכח רוחני עילאי היוצא לקראתו לעזור לו ולסייע לו במידה ניכרת לידום ולשתוק, ולסבול בענוה את מה שהוא מוכרח לסבול לכפרת עוונותיו ולביטול מידת הגאוה ממנו, וגם בכדי לעוררו לתשובה לתיקון שאר מידותיו ותאוותיו, ורק על ידי תפילה בלבד, בלי שום התאמצות של כחי ועוצם ידי.
ידיד יקר, אל תנסה להבין את השכל וההגיון שעומד מאחורי המצב שלך. כלומר, אל תשאל שאלות, אל תקשה קושיות, אל תתמה תמיהות. תזרוק את השכל שלך הצידה, ותסמוך רק על השכל של השי"ת, הוא יודע טוב מאד מה הוא עושה איתך. על ידי זה תזכה ברבות הימים ואולי השנים לעלות אל המחשבה, ואז תזכה להבין מה עומד מאחורי כל המלחמה הזו. ותבין שנעשו עימך דברים גדולים ועצומים לאין שיעור וחקר, ולא רק עימך אלא עם כל תיקון העולם עד לגילוי מלכותו יתברך בקרוב ממש, אכי"ר. חזק ואמץ.
לכן אתה צריך מעתה לאמץ מחשבה חיובית אמיתית ונכונה, ולהשתיל אותה בתת המודע שלך: שלא מצפים ולא מבקשים ממך מהשמים שתלחם ושתאבק, ושתנסה בכחך לסלק את המחשבה הזו. אלא מבקשים ומצפים ממך רק דבר אחד, "לידום ולשתוק"! דהיינו לחוש את הבזיונות וההשפלות החוזרות ונשנות, ואת הפחד והחרדה ולידום ולשתוק בלבד, ולהשתדל שלא להתנהג בצורה הכפייתית שמוצעת לך על ידי המחשבה, למרות התחושות של הפחד והחרדה שמתלוים אל המחשבה הכפייתית הזו, כי זה בעצם הנסיון שלך האם תכנע למחשבה הכפייתית בכדי להשיג רגיעה, או שתשתדל לפי היכולת שלך להתאפק ולסבול את המוכרח למרות הכעס והזעם שממלא את ליבך, למרות כל התחושות והרגשות הלא נעימות. וכשתזכה לעמוד בנסיונות הללו כפי השתדלותך ויכולתך, אזי זה יעניק לך כח נפשי לעמוד גם כנגד הדחף לתאוות ולמידות הרעות, שיהיה לך כבר את הכח לעמוד לנוכח אותם פיתויים למרות התחושות והרגשות המתלוות לאותה תאוה.
כשתשכיל להבין מה מטרת היסורים הללו שאתה עובר, שהם באו למעשה לשבור ממך את הגאוה הסרוחה שבך, ולהראות לך שאתה אפס, ותתחיל להכנע אליהם, דהיינו להניח להם לחבוט בך, ולהשפיל ולבזות אותך, ואתה רק תהיה דומם ושותק. אזי דמימה ושתיקה זו לבדה יש בכחה לערוך לך את התיקון השלם לנפשך, ולהביא אותך לידי מידת הענוה והשפלות, שתוכל לקבל את רצון ה' יתברך באהבה, שכל מה שהוא עושה עימך זה רק לטובתך הניצחית, ולא לרעתך חלילה.
זה נקרא יסורים עם דעת. דהיינו שאני מודע שאלו היסורים באו לי בהשגחה פרטית לטובתי בלבד. וככל שתלך בדרך חשיבה זו, זה נקרא שאתה מקבל את היסורים באהבה, ולא בועט בהם. ואז תזכה שמן השמים יחישו את רפואתך, כי סם הרפואה הוא קבלת היסורים, ולא הבעיטה ביסורים.
תתחיל להשלים עם זה שיש בך כח רוחני רע שמעורב בך, ושחיזקת והעצמת את כחו עם כל תאוותיך ומידותיך הרעות במשך השנים, ותקבל את עצמך, כלומר גם את כח הרע שבך, ולא תלחם בו, אלא תסבול את בזיונותיו והשפלותיו, ותחוש בבזיונות הלב, ותידום ותשתוק לבזיונות, אזי תזכה לתשובה שלימה.
בספר ליקוטי מוהר"ן [ח"א סי' ו] כתב, שאי אפשר לזכות לתשובה, כי אם על ידי שישמע את בזיונו, ידום וישתוק. ע"ש. וביאור הדברים הוא, שעיקר ההתנשאות והגאוה מתגלית בלבו של האדם. וככל שהאדם הוא יותר רגשן וביישן [מתבייש לדבר לפני אנשים וכו'], כך זה מעיד על רמת גאוה יותר ויותר גבוהה שצריך לשברה ולעוקרה מהלב. גאוה זו מעכבת מאד את האדם מהזכות שלו לשוב בתשובה, כי הקב"ה שונא את הגאוה בתכלית. ואמרו חז"ל "כל המתגאה יהיה חשוב בעיניך כעובד עבודה זרה". נמצא שכל זמן שגאוה זו נוססה בלבו של האדם, אי אפשר לו לזכות לקרבת אלוקים ולתשובה באמת.
לכן לצורך התשובה האמיתית, היה לכאורה מוטל על האדם בעצמו לשבר את הגאוה הזו מלבו, אולם זה לא יתכן על ידי האדם עצמו, כי אם בסיבת הבזיונות שמסובבים לו מהשמים, הן מאחרים, כגון אשתו וילדיו, או מבני אדם שבסביבתו וכיוצ"ב. והן מעצמו בעצמו. כלומר, מהמחשבות המבישות הטורדות את מנוחתו ושלותו, ומבזות ומשפילות אותו השכם והערב.
אולם האדם הגאה, מנסה בכל כחו וגבורתו לעקור מעצמו את אלו המחשבות בכחי ועוצם ידי. ולא די שהוא לא מצליח בדבר זה, אלא עוד שהוא מעמיק יותר ויותר את הגאוה הזו, והוא סובל סבל נורא ואיום. שכל הסבל הנורא הזה על כל מרכיביו, כהכעס והפחד והתיסכול והיאוש, והעצבות והדיכאון, הם בעצם תולדות גאוותו.
אולם ככל שהאדם יתחיל להתנהג במידת הענוה והשפלות. דהיינו, להשפיל את גאוותו, על ידי שהוא ישמע את בזיונו וידום וישתוק, ויסבול את כל המרירות הזו הכפויה עליו, הרי שעל ידי זה הוא יזכה בכל פעם ופעם לשבר עוד מעט מאותה גאוה סרוחה הנמצאת ושורה בלבו.
וברבות הימים, ככל שהאדם יתנהג באופן זה, וירגיל את עצמו לידום ולשתוק לכל אלו הבזיונות וההשפלות, וכן לכל הבזיונות וההשפלות המסובבים לו מהקרובים והסובבים אותו, על ידי זה דוקא הוא יזכה לתשובה שלימה ואמיתית, וחרב גאותו יילך וישבר, עד שהוא יזכה לשלימות מידת הענוה והשפלות, ויתהפך לבבו לאיש אחר לגמרי. וממילא כל אלו המחשבות הטורדניות והמעיקות, ילכו ויאבדו ממשמעותם ותוקפם, ואף יסתלקו מעליו, ולא יטרידו אותו עוד. כי הם למעשה השליחים של הבורא הרחמן, ואין להם מעצמם שום כח ורצון בחירי לפעול כנגד האדם.
ואם האדם יעסוק רק בתפילה, בכדי לזכות על ידה לביטול מידת הגאוה, ולזכות למידת השתיקה, ולחיוך המתבקש, כלומר למידת השמחה. אזי הוא לא יצטרך לטרוח ולעמול כלל ועיקר בכוחותיו, אלא הכל יקרה מאליו, והסבל שם הוא פחות בהרבה ממה שהאדם סובל כשהוא פועל בקיום העצות המובאות בספר זה בכחו בלבד, ולא בכח התפילה.
לסיכום צורת ההתנהגות המחשבתית וההתנהגותית שהאדם צריך להתנהג מעתה. א. כשמופיע מחשבה טורדנית כפייתית, אז האדם לא צריך להסיח את דעתו ממנה ולנסות לשלוט במצב, אלא להניח לה לשלוט במחשבתו עד להתעמעמותה. ב. להשתדל שלא להתנהג כמו המחשבה הכפייתית, ולהזכיר לעצמך שהבחירה והשליטה היא בידיך, ואתה מסוגל להמתין באורך רוח וסבלנות עד להסתלקותה של המחשבה הטורדנית הכפייתית, מבלי להכנע לדרישות שלה, למרות תחושת הפחד והחרדה המתלוות אל המחשבה, אלא להמתין עד להתעמעמות הפחד והחרדה מאליהם, כי הם יתעמעמו לבסוף בלי שתנטרל את המחשבה על ידי המעשה הכפייתי. ג. אם נכשלת פעם אחר פעם למרות שהשתדלת, תזקוף לעצמך רק את ההצלחות שהצלחת, ואל תתייחס לכישלונות שלך. ד. תזכור תמיד, שבשמים לא מאשימים אותך על הכישלונות שלך, אלא מסתכלים רק על ההשתדלות שלך להצליח. וגם אם לא הצלחת אל תתיאש, כי גם הכישלון הוא חלק מהנסיון שלך, וחלק בלתי מבוטל מההצלחה שתבא לבסוף. ה. אל תנסה להבין בשכל ובהגיון שלך את המחשבות הללו שנשלחו אליך מהשמים, דהיינו מהבורא יתברך, כי הם חלק מהתיקון שלך, והם נשלחו אליך לטובתך.
דע! כי גם על גדולי הצדיקים והמורים הרוחניים, עבר מה שעבר, כל מיני דברים שונים ומשונים. יש מהם שעברו עליהם מחשבות טורדניות כאלו ואחרות, והם סבלו מזה מאד בתחילה וחשבו שהם פשוט יוצאים מדעתם, עד שה' יתברך האיר אל לבם את הדרך הנכונה והנבונה כיצד להתנהל לנוכח אלו המחשבות באמונה, שככה ה' רוצה והכל זה רק לטובה, ולכן הם סילקו את השכל ואת ההיגיון שלהם בתכלית, וביטלו את שכלם אליו יתברך, והלכו בעצה הנפלאה שה' יתברך האיר לליבם לשתוק לנוכח כל המחשבות הטורדניות הללו, וכך לא ארכו להם הימים עד שהמחשבות הטורדניות הללו נשכחו מלבם.
דע, כי זה לא אתה, זה החלק הרע שבקרבך הנלחם בנשמה הקדושה שבתוכך, ומנסה בעוז ותעצומות לגרום לך לאבד את שלוות הנפש, ואת הטעם הטוב שיש בעבודת השם.
השם יתברך גירה בך את הדוב ואת הארי, הוא שלח לך את המחשבות הקשות הללו, אל תנסה להבין את חכמתו יתברך, היא שגבה ממך. אתה מצווה רק לעמוד על עומדך, ולא ליפול ליאוש ולעצבות, אלא לערוך מלחמה שערה בצורה מחוכמת הכתובה בספר הזה בסיעתא דשמיא, עד שתזכה למה שתזכה, ואל תשכח בכל הדרך שזה יהיה רק בעה"י.
ספר זה נכתב מתוך עשרות שנים של תלאות הדרך, והתמודדות עם האובססיה הטורדנית הזו. ולאחר שנים רבות שהייתי כמגשש באפילה הגדולה, השם יתברך נתן לי בחסדו הגדול את השכלים והתובנות הנכונות כיצד לערוך את המלחמה בצורה נכונה, ולעמוד בסיעתא דשמיא במאות ואלפי נסיונות, עד להשגת התוצאות המתבקשות, ברוך הוא וברוך שמו. אולם יש לזכור שבתחילה היו מאות ואלפי כשלונות ומיעוט דמיעוט של הצלחות, אולם ככל שהאדם מקבל את הכשלונות באמונה ובאהבה, ככה הדרך להצלחה נעשית יותר ויותר קלה, וההצלחות מתרבות, והכשלונות מתמעטות.
כמובן שיש מסר חזק בכל המצב הזה שהאדם חווה, וזהו המסר שהבנתי מתוך המכתב השלוח אלי. שהאוסידי בא לתקן לי בין היתר [לבד מכפרת עוונות והתעוררות לתשובה] את עולם הרגשות המקולקל, וליישר לי את עולם הדמיון המעוות, ולהפוך אותי לאדם גיבור ואמיץ, ולאדם עם סובלנות ואריכות אפיים, ולעוד שלל של פרסים ומתנות שזוכים על ידי ההתמודדות עם הנסיונות המתרגשים מידי יום לפתחו של האדם.
גם דאגה שעולה בלבו של האדם מחמת דברים של העולם הזה, כגון קשיי הפרנסה וכדו', היא נסיון המתרגש לפתחו של האדם. ועיקר העמידה בנסיון תיתכן רק על ידי ריבוי לימוד של אמונה ובטחון, ובעיקר על ידי ריבוי תפילה שתבא לאחר הלימוד, עד שהאדם יחוש שלבו כבר אינו דואג משום דבר שבעולם, לא מחובות, ולא משום אדם, ולא משום בעל חיים עלי אדמות.
כי כל נסיון המתרגש לפתחו של האדם, לא בא במטרה שהאדם יעמוד בו בהחלט, ולא ידאג ויפחד, ולעיתים מרובות אף יכשל. כי גלוי וידוע לפניו יתברך שהאדם הזה חסר מאמונה ומבטחון, ומה שייך להביא לו נסיון של דאגה כזו או אחרת, הלא הכשלון חרוץ כבר מראש. אלא עיקר הנסיון העומד לפני האדם, והכשלון שבא לאחר מכן, באו במטרה אחת ויחידה, לעורר את האדם על ידי זיהוי עולם הרגשות שבו, שעליו להתחיל לעבוד על אמונה ובטחון, ובדרך המוצעת לעיל, קרי לימוד ותפילה על פני ימים חודשים ושנים. וכבר מזמן לזמן יתחיל האדם לחוש איך שמתחולל בקרבו שינוי עצום ונפלא, ולבו כבר אינו דואג כמו פעם, ותחת זה הוא מתחיל להתמלא באמונה ובבטחון בו יתברך, ואינו דואג משום דבר שבעולם, ומשיג בדעתו שאין עוד מלבדו, ואפס זולתו.
בודאי לי שכל מי שילך בזו הדרך בהתמדה ובעקשנות, ובסובלנות מרובה, בודאי ש הוא יזכה להגיע להמון הישגים רוחניים וגשמיים. כי זו בעצם דרך הסלולה לרבים, ואינה כבושה רק ליחיד.
*לעמוד בתפילה בנקיות
אנשים הנמנים על אוכלוסיה זו של המנקים האובססיבים, באים מתוך שיקול דעת הלכתי, שכשיש לכלוך במקום הנקב, אז תפילתם נחשבת לתפילת תועבה, וכמבואר בהלכה בפירוש. לכן הם מאד ידקדקו בהלכה זו לקיימה כהלכתה, בשביל להכין את עצמם לתפילה, עד שלעיתים הם יפסידו את התפילה עצמה.
אין צורך לשכנע אף אחד שזו עצת היצר הצורר. אמנם גם המנקים האובססיבים על פי רוב יודעים זאת, אבל מאחר שהם חוששים מן החרדות אשר יתעוררו בלבם אם הם לא יהיו בטוחים במאת האחוזים שאכן לא נשאר שום שמץ וטיפת לכלוך, הם לא יפסיקו לנקות את עצמם, ואפילו כשהם כבר יקומו מבית הכסא ויתלבשו, אם שוב יתעורר להם איזה ספק בוודאות נקיונם, הם ישובו לבדוק שוב ושוב את עצמם מתוך כפייתייות חרדתית.
בציבור הכלל עולמי ישנה גם תופעה דומה לזו, אולם שם החששות הם מפני חיידקים וזיהומים שעלולים להיות, לכן הם בודקים ומנקים את עצמם שוב ושוב ולעיתים עד זוב דם.
כמובן שגם לזה יועיל הפיתרון על הדרך הנזכרת לעיל. אמנם רק על ידי רצון טוב ואמיתי, ומתוך עקשנות מתמדת בצורת ודרך הטיפול שהצענו לאורך הספר הזה, אזי הם יוכלו לחוש איך שגם הם הולכים ונגמלים מתופעה זו.
והעיקר להגמל מהספק. דהיינו להפסיק לחיות בספק, קרי בדאגה. וכיצד יש להגמל מהספק? על ידי שחיים עם הספק, ולא מנטרלים אותו בצורת התנהגות אובססיבית שבאה במטרה להגיע לרגיעה זמנית, כי הרגיעה הזמנית הזו רק מולידה בעקבותיה דאגה יותר גדולה בעתיד, והתעצמות פחד וחרדה. כמובן שהתקופה הראשונית של הגמילה מהספק, היא תקופה קצת לא נעימה, המלווה בפחד ובחרדה ובמצוקה נפשית. אולם לאחר מספר פעמים לא רב, אפשר יהיה לחוש איך שהפחד והחרדה והמצוקה הולכים ומתעמעמים, והמחשבה נשארת משעממת ואינה מדאיגה.
*מחיקת טראומה
ברצוני לצרף פה מאמר חשוב, ובו טמונה עצה טובה למחיקת טראומות מתת המודע, שתוצאותיה של עצה זו הם מרשימות למי שיתמיד בה. ועל ידי זה יסורו מעליו הפחדים והדאגות והחרדות שנסמכו על הטראומות מהעבר, ויהיה לבו סמוך ובטוח באלוקיו.
לצורך זה צריך לספר לפני השי"ת את הטראומה שארעה לו בעבר הסמוך או הרחוק מאד, ויתודה לפניו יתברך, שהוא לא קיבל את רצונו יתברך באותה העת באהבה ובשמחה וברצון, לכן נפשו נפגעה מזה, עד שמטראומה לטראומה, נפשו התערערה ונחלשה מאד, עד שהחלה לדאוג ולפחד ולהחרד מכל דבר שנראה שיש בו בכדי לערער את שלותה ואת חירותה, עד שכל כך נפלה בדמיונות גדולים, והחלה לחשוש מכל מיני דברים אפילו שאינם הגיוניים. וכל זה מחמת שלא היה לנפש את הכלי של האמונה, שכל מה שעושה ה' עימה, זה רק לטובה והכל נעשה בהשגחה פרטי פרטית.
הנה המקרים של הטראומות משתנות מאדם לאדם, לכן כל אחד ינסה לזכור כל מיני מאורעות שארעו עמו עד הנה, וירשום אותם אחד לאחד, ויפרוט אותם היטב, ויזכור את כל הפרטים שהיו במאורע שארע לו, ואיך שהוא נבהל והתפחד ונחרד באותה העת. ולצורך הענין אכתוב מספר דוגמאות, בכדי שמהם ילמד האדם, ויכתוב את מאורעותיו על דרך זו.
רבונו של עולם, כשהייתי ילד קטן, אז כמעט נדרסתי מרכב חולף, ונורא נבהלתי ונחרדתי, וכל הדרך חזרה לבית בכיתי ובכיתי, כי אמא שלי לא היתה עימי, ומאז במשך כמה חודשים, הייתי נורא מפחד לחצות את הכביש, אפילו במעבר חציה. ולא קישרתי אז את מחשבתי אליך ה' יתברך, שככה אתה רצית, והכל היה רק לטובתי.
רבוש"ע, בילדותי כשהייתי בכיתה ו', אז הילדים היו מציקים לי, ומכנים אותי בשמות גנאי, והתעללו בי, וצחקו עלי, ואני מאד נעלבתי ונפגעתי, ואפילו התחלתי לפחד ולהיות חרד מהם, וכל הזמן הייתי בוכה בלילה במיטה, ואפילו ההורים שלי לא ידעו מזה. והיה לי מזה צער ועצבות נוראה, ואני מאד כעסתי על הילדים האלה בליבי, ועד היום אני כועס עליהם, וקשה לי לסלוח להם. ולא קישרתי את מחשבתי אליך השי"ת, שככה אתה רצית, והכל היה רק לטובתי.
רבונו של עולם, לגיסתי גילו לפני מספר שנים את המחלה הידועה, ולאחר זמן קצר היא נפטרה. ומרגע שנודע לי שהיא חלתה במחלה הידועה, זה גרם לי ללחץ נפשי, ולפחד וחרדתיות, שמא גם אני אחלה במחלה הידועה ואפטר מהעולם, וזה גרם לי לעצבות ולפחד נורא שהיה משתלט עלי, ולא היה לי את הכח והיכולת להתגבר ולסלק מעלי את אלו המחשבות והפחדים. ועברו עלי חודשים של פחדים וחרדות, ומחשבות ודמיונות, עד שאיבדתי כל חשק ורצון לחיים, ומותי היה טוב מחיי. ובכל הזמן הזה, תמיד כעסתי עליך יתברך, והייתי שואל, למה אתה לא מציל אותי? למה אתה לא עוזר לי? למה הבאת עלי את היסורים והפחדים הללו? במקום לקשר את מחשבתי אליך שככה אתה רצית שגיסתי תעבור, ושאני אעבור את כל הטראומה הזו, ואת כל הפחדים והחששות והחרדות הללו. וכיום אני מאמין שככה אתה רצית, והכל היה רק לטובתה ולטובתי, תודה רבה לך השם יתברך.
רבונו של עולם, לפני כמה שנים פיטרו אותי ממקום העבודה, ובאותו הזמן גם ככה המצב הכלכלי שלי היה קשה, ועוד שסמכתי על המשכורת הקבועה שהיתה לי בעבודה זו, ולקחתי הלואה מהבנק לרכישת רכב חדש, ולבד מזה עוד היה לי חוב למשכנתא, והוראות קבע לחברת החשמל וכו'. וכששמעתי מהמעביד שהוא מפטר אותי ממקום עבודתי, זה גרם לי לזעזוע גדול, ומשם ואילך, אתה יודע רבונו של עולם את גודל הצער והיסורים שהיו לי, מכל מיני דאגות שונות ומשונות, ופחדתי להסתבך עם הבנק, ויעקלו לי את הבית ואת הרכב, ואולי חלילה גם יכניסו אותי לבית הסוהר. ולכן זה גרם לי לצער ולעגמת נפש גדולים, עד שנפלתי לעצבות ולמרה שחורה רחמנא ליצלן. ובכל הזמן הזה, תמיד התלוננתי עליך יתברך, ושאלתי עליך קושיות ותמיהות, והתרחקתי ממך מאד, כי חשבתי אז שאתה פשוט עושה לי רק רע. וכיום אני מאמין שכל זה היה בהשגחה פרטי פרטית לטובתי, תודה רבה לך השי"ת. ואנא ה', תמחל לי שכעסתי עליך, וחשבתי עליך מחשבות רעות, ובמקום שאני אתקרב אליך על ידי אלו היסורים, רק התרחקתי ממך.
כך ילך האדם, ויפרוט את כל מאורעותיו הכואבים, אשר גרמו לצלקות בנפשו מחמת שהוא לא קיבל את הדברים באמונה ובאהבה. ויתחיל מאותו היום דבר יום ביומו, לחזור ולשנות את הדברים בפיו, ולא יתעצל מזה כלל ועיקר. ועל ידי זה יתחילו להמחק כל הטראומות והצלקות שנרשמו בנפשו במהלך כל השנים.
ובכל פעם שהאדם נזכר בעוד ועוד מאורע, אזי יצרף את זה המאורע על הדרך הנזכרת, ויחזור וישנן אותו, עד שיחוש במשך הזמן בנפשו, שמאורע זה כבר אינו כואב לו כלל ועיקר, והוא לא חש בלבו יותר שום צער או תלונה על שום אדם שציער אותו בעבר, אלא הוא מוחל וסולח לו מכל הלב, זה הסימן שטראומה זו נמחקה ממחשבתו ומנפשו בתכלית, וכבר לא תפריע לו במהלך חייו.
ואם תאמר, הרי לצורך זה ידרשו לי שעות רבות, רק בכדי לחזור ולשנן את כל המקרים שכתבתי והעלתי על הכתב במשך כמה ימים רצופים. הנה לצורך סידור עניין זה תדע, שאין צריך לחזור על הכל ביום אחד, אלא צריך לפנות זמן של כחצי שעה בכל יום רק לצורך הענין הזה, ולחזור ולשנן באותה חצי שעה את המאורעות של הטראומות מתוך הכתב לאט ובנחת, ולצייר בשכלך ודמיונך את המאורע כפי מה שאתה זוכר אותו מאותו הזמן. ובסיום החצי שעה תסמן בעיפרון לזיכרון את המקום שהגעת אליו, ולמחרת תמשיך לדבר על המאורע הנוסף, וכך תעשה מיום אל יום במשך ימים ושבועות ואולי אף חודשים, לחזור ולשנן את הטראומות על הדרך הנזכרת, עד שכל הטראומות ימחקו מהתת מודע שלך בתכלית.
בד בבד האדם יחוש איך שהביטחון העצמי חוזר אליו, וחושב על כל ענין שעובר עליו בפרופורציה נכונה, ונפשו כבר אינה נבהלת ונחרדת, אלא היא חזקה ואיתנה לעמוד בכל מאורעות החיים כפי מה שיהיו, ולקבל הכל באמונה ובאהבה שככה ה' רוצה, והכל זה רק לטובתי.
למעשה יש בפעולת ההודאה בכדי לחזק אצל האדם את מידת האמונה שהיא נצרכת לאדם כאויר לנשימה, והטעם לזה כמ"ש רבי נחמן זצ"ל בספרו ליקומו"ה [תורה ז], שעיקר הגלות אינה אלא מחמת חסרון האמונה. כלומר, שעיקר הצרות והיסורים והגלות שהאדם נמצא בה במשך עשרות בשנים, ועיקר החסרונות שיש לאדם, אינם אלא בגלל חסרון האמונה, שכל מה שנעשה עמו זה בהשגחה פרטית. ושעיקר היסורים באים להזכיר לאדם, שעליו לשוב להשי"ת. כלומר לאמונה, שיאמין שאין עוד מלבדו ואפס זולתו. וכל זמן שהאדם משייך את מאורעותיו ומקריו, אל מקרי הזמן ואל בני אדם ולמחשבות הטורדניות, הרי זה חי בכפירה ואפיקורסות, כאילו יש עוד זולתו יתברך. כלומר, ה' יתברך והמחשבות הפולשניות, ומשם נמשכים לאדם עיקר הצער והיסורים.
אולם ככל שהאדם ירגיל את עצמו בתודה והודאה על הטוב ועל הרע. דהיינו גם על החסרונות שלו שנראים לו כדבר רע, על ידי זה הוא יזכה להיות מקושר עמו יתברך, וממילא יושלמו כל חסרונותיו. ואפילו אם לא במציאות הגשמית, מכל מקום החיסרון הנרגש בלב הולך ונשלם, עד שהאדם לא יחוש בלבו בשום חיסרון, כי הוא כבר לא חש בצער וביסורים של החיסרון, והוא זוכה להכרה ולדעת, שהכל זה טובה גדולה שנעשית עמו, ואין שום רע יורד מן השמים. עד שיזכה להגיע להשגה וידיעה שהכל זה טוב גמור, בין בטוב ובין ברע, שזו ההשגה היא מעין עולם הבא. והוא מה שיהיה לעתיד לבא, שעל הכל יברכו הטוב והמטיב.
ומי שיתמיד בדרך זו של חיזוק האמונה, על ידי תודה והודאה ותפילה, על ידי זה יזכה לזו ההשגה כבר בעולם הזה ממש, כי הרי הוא יוצא לעולם החירות והשמחה. כי עיקר העצבות היא מחמת חסרון האמונה. נמצא שעיקר הגאולה שהיא בחינת עולם החירות והשמחה, היא על ידי שלימות האמונה, שאפשר להגיע אליה בזה העולם ממש.
אולם צריך לדעת, שאי אפשר לצאת ידי חובה ולזכות לזה על ידי אמירת תודה והודאה מידי פעם, אלא הודאה זו צריכה להיות מידי יום ביומו. דהיינו שצריך לקבוע זמן לזה בכל יום ויום על פני כחצי שעה ויותר של תודה והודאה, ועל כל פרט ופרט.
ועוד, שעיקר ההודאה צריכה להיות עם דעת, דהיינו עם הכרת והרגשת הלב שמודה באמת על זה הדבר. ודבר זה יכול להתחולל בלבו של כל אדם, ובתנאי שיאמר את הדברים בנחת ולא במרוצה, ויכריח את עצמו לפחות להקשיב לדיבורים היוצאים מפיו שיהיו נשמעים אל אזניו. ויכניס את כחו באותם הדיבורים, דהיינו שימשוך את מחשבתו מכל מיני בלבולים ומחשבות אחרות, ויחשוב רק על אלו הדיבורים שהוא מוציא בפיו, ויאמר אותם בנחת מרובה מילה אחר מילה ואפילו בניגון, ועל ידי זה הוא יזכה שהלב יתעורר ויתקשר עם הדיבור היוצא מפיו.
ועל ידי הודאה זו, כח מלכות הקדושה הולך ומתעלה, דהיינו כח נשמת האדם מתעורר ויוצא מתוך החשך, שהוא בחינת קטנות המוחין, הרומזים לבחינת הדינים והחשכות והעפרוריות והכבדות שמונחים על הלב, שזה בחינת המרה שחורה והעצבות שנמשכים לאדם בסיבת עוונותיו. אולם על ידי כח הדיבור הנאמר מילה במילה, ובהקשבה וריכוז, על ידי זה האדם יחוש בחוש איך שאור נשמתו מתחיל להאיר ולהזריח בו, וכל החשך הולך ונדחה מעליו, והוא זוכה לצאת מתוך קטנות המוחין לגדלות המוחין.
*טהרת המשפחה
תופעה זו מצויה אצל נשים הטובלות במקוה טהרה לבעליהן, ומתעוררות בלבם ספקות וחששות לגבי טהרתם, האם היא נעשתה כהלכה וכהוגן.
זה יתבטא אצלם בכל מיני דברים הקשורים לטהרת המשפחה. כגון שנסתפק להם שמא הם ראו איזה מראה דם בזמן שהם קינחו את עצמן בנייר והשליכו אותו כבר לאשפתון. לכן הם ישובו לאשפתון ויוציאו את הנייר בכדי לקבל אישור שאכן זה לא היה מראה טמא, ותכף ישליכו אותו שוב לאשפתון [פעולת ניטרול לחרדה, מה שלמעשה רק מעצימה אותה לאחר זמן קצר]. לאחר מכן שוב יתעורר לו ספק במחשבתן, אולי הם לא הביטו בו כראוי, לכן הם ישובו בצורה כפייתית לבדוק את זה שוב ושוב, בכדי שיסור הספק מליבם לגמרי. כמובן שפעולת ניטרול זו שהפכה להיות אובססיבית תגרום להם במשך הזמן להעצמת החרדה ולתיסכול ועצבות, עד לכדי מיאוס מצוה זו חלילה.
יש נשים שיחשבו שהם ראו בשעת המקלחת על גבי האמבטיא מראה טמא שתכף נשטף לו במים, לכן הם יזדרזו לטמאות את עצמן מחמת "הספק" [פעולת ניטרול לחרדה]. ומכאן ואילך יתרבו להם הספיקות, שמא הם ראו טיפת מראה טמא על גבי נייר הטאולט בשעת הקינוח, או על גבי הבגד שהם לבשו, לכן הם יתחילו לערוך כל פעם בדיקות חוזרות ונשנות בכדי לסלק את החשש מליבם. וכשזה יטריד ויחריד אותם מאד, הם יתחילו כבר להטריד את מורי ההוראה בשאלות כאלו ואחרות [שבו פעם פעולת ניטרול לחרדה], וכל זה מתוך מגמה לסלק את הספיקות מלבם פעם אחר פעם, ונמצא שאין לדבר זה סוף, ועוד שהוא הולך ומסתבך יותר עם הזמן.
הנה צורת ודרך הטיפול כאן היא ממש תואמת למה שהזכרנו בספרנו זה לאורכו. א. מחשבה - לתרגל את המחשבה שממנה האשה חוששת. דהיינו לצמצם את האובססיה למספר מילים מצומצם מאד, ולחזור על זה מספר פעמים בהקלטה, ולשמוע את זה מידי יום ביומו במשך זמן מסוים למרות התעצמות החרדה, עד שבמשך הזמן החרדה תתפוגג והמחשבה תשאר משעממת. כגון אני טמאה, או אני חייבת כרת. או זה מראה טמא. וכיוצא בזה. ב. מעשה= בזמן שהאשה מקנחת את עצמה, אז יש להתנהג בצורה סבירה ככל הבני האדם שמשליכים את זה תכף לאשפה מבלי לעיין במה שיש בנייר. ג. לא לנטרל את הספק, על ידי הרחקת האשפה מן הבית באופן המיידי, אלא להשאיר אותו בפח שבבית עד לזמן שמפנים את האשפה גם ככה. ד. לערוך תסריט מוקלט במשך עשר דקות, שבו האשה תספר לעצמה את המחשבה האובססיבית, ואת הערכת החשיבה שלה בזמן הטריגר, דהיינו את כל רצף המחשבות שהתרוצצו במוח בזמן הטריגר, כלומר את כל החששות והדאגות שהמוח העריך בזמן ההוא. ואת ההערכה הזו אנו נגדיר בשם "הערכה שגויה". פירושו, כיצד אני מעריכה את המקרה לפי הערכה אוטומטית של המוח בזמן הטריגר עצמו. ולאחר מכן לשוב ולערוך הערכה חדשה, שבה אני חוזרת ומעריכה את המקרה בצורה שונה של "אולי". כלומר, אולי המראה שראיתי במקלחת, או בנייר הקינוח, או על גבי העד שהשלכתי כבר לאשפה היה מראה טמא, ואולי אני מכשילה את בעלי, ואולי ידונו אותי בבית דין של מעלה, ואולי יענישו אותי בעונשי הגיהנם. לחילופין ניתן לערוך הערכה שונה לגמרי מהערכה השגויה הראשונית, ולספר סיפור שונה שנושא אופן חיובי מהאופן השלילי שהמוח סיפר לי.
כנזכר לעיל, בכל התירגולים הללו, יש לערוך סולם מספרי, שבו האשה צריכה לרשום את רמת הפחד, ואת החרדה על תחושותיה, כגון דופק לב מואץ, סחרחורת, פה יבש וכיוצא בזה. ולשוב ולערוך את זה כשלוש פעמים ביום, דהיינו במחשבה האובססיבית של הבוקר והצהריים והערב, ובשאר היום לא צריך. וכך לחזור על זה בשבועות ובחודשים הקרובים. עד ליציאה מהחרדה והפחד. זה לא אומר שבעתיד לא ישובו המחשבות הפולשניות הללו, אבל לפחות הפחד והחרדה כבר לא יהיו שם, וממילא המחשבה הפולשנית תתעמעם לה מהר ולא תהפוך להיות אובססיבית. ואם חלילה המחשבה הפולשנית חוזרת להיות אובססיבית. אז צריך לחזור בהקדם לתירגולים הנזכרים, עד להתעמעמות האובססיה שוב.
טוב שהאשה תלמד מרבנית מוסמכת לטהרת המשפחה את ההלכות הנחוצות לה בעניין זה, ושתסדר לה את החשיבה השגויה הזו, ותעניק לה חשיבה נכונה, וכיצד יש להתנהג בכל פרט ועניין. וגם על ידי לימוד ההלכה, האשה תוכל לראות שהרבה מהדברים שהיא חששה מהם לא היו אלא מחשבת דמיון ולא הגדרה הלכתית נכונה.